בפסח הבנתי בפעם הראשונה את משמעות הפיוט "דיינו". שלושה ימים לפני כן נסעתי עם אשתי והילדים בכביש הערבה, בדרך חזרה מחופשה משפחתית באילת. אי שם במהלך הדרך, מעט לפני עין־יהב, הרגשתי לפתע שדוושת הגז לא מגיבה. לא נותרה ברירה אלא לרדת לשולי הכביש, ואכן שניות לאחר מכן, תוך כדי הירידה לשוליים, כל נורות האזהרה בלוח המחוונים נדלקו והמנוע כבה.
איכשהו הצלחתי להגיע עד למפרץ חניה גדול בשולי הכביש, סמוך לפנייה לשום מקום, וכעבור פחות מדקה הבנתי שאת שארית הדרך לפתח־תקווה לא נעשה במכונית. בשירות החילוץ אמרו שהגרר יגיע בתוך ארבע שעות, ושאת המפתחות אני יכול להשאיר ברכב. עקב המרחק הרב המכונית עלולה לעבור בכמה מרכזי שירות, ולכן עשויה להגיע למוסך עד 72 שעות מרגע הגרירה. כמובן, את הדרך הביתה ניאלץ לעשות בכוחות עצמנו.
התחושה הייתה עגומה. טיול משפחתי מהנה מסתיים כשאני, אשתי, חמישה ילדים וכמויות של ציוד צריכים לחפש דרך לחזור הביתה מאי שם בערבה. כל זה יומיים וחצי לפני פסח, עם מכונית מלאה חמץ שעוד צריך לנקות, ואולי תגיע לפתח־תקווה רק אחרי החג, שלא לדבר על מחיר התיקון במוסך.
בשילוב בין אין אונים לתושייה, פתחנו אפליקציית תחבורה ציבורית וגילינו שמאה מטר מאיתנו יש תחנה – וגם שבעוד פחות מחצי שעה אמור לעבור שם אוטובוס. זאת ועוד, לקו הזה יש תחנה בצומת סירקין בפתח־תקווה. וכך, בצעידה קלה של כמה דקות עם תיקים ומזוודות, הגענו לתחנה, וכעבור עוד עשרים דקות נהג האוטובוס הנחמד עצר בתחנה והעלה אותנו, אף שבדיעבד התברר שבקווים מאילת אמורים להזמין מקום. באוטובוס היו כיסאות פנויים בדיוק כמספר ילדינו.
במהלך הנסיעה יצר איתי קשר נהג הגרר ואמר שייקח את הרכב ישירות מעין־יהב למוסך בפתח־תקווה. למחרת סיפר לי המוסכניק שבאופן נדיר, אף שרצועת הטיימינג נקרעה – המנוע לא נפגע. ארבע שעות אחר כך כבר היינו בבית, ולמחרת אחר הצהריים המכונית כבר הייתה תקינה ונקייה לפסח.
יום לאחר מכן, כששרנו יחד בליל הסדר את "דיינו", פתאום נפל לי האסימון. כמה וכמה מעלות טובות למקום עלינו – שהרכב שבת בדרך חזור ולא בהלוך או באמצע החופשה, שזה קרה כשעוד היה אור יום ולא בחושך, באזור מישורי ולא בעליות התלולות לדימונה, ליד שוליים רחבים נדירים, סמוך לאחת מתחנות האוטובוס הספורות בכביש, שהקו שעבר בה הגיע ישירות לפתח־תקווה, שחיכינו לו זמן קצר מאוד, שהנהג הנחמד סייע לנו, שהיה מקום לשבת, שהמכונית הגיעה למוסך עוד באותו לילה ושהתקלה לא הייתה חמורה.
הבנתי ש"דיינו" לא בא לומר שאפשר להסתפק רק בחלק מהנס, אלא לקחת את הנס הגדול של יציאת מצרים ולפרק אותו מכותרת כללית אחת לסיפור על שרשרת ניסים שהתרחשו בזה אחר זה. חלק מעוצמתו של נס הוא ריבוי הפרטים שבו, שהתרחשו בדיוק בזמן כדי להביא לתוצאה המיוחלת. פרטים שאפשר לספר עליהם כל הלילה.
נדמה לי שכמו בחג החירות העתיק כך גם בחג החירות החדש, יום העצמאות, נכון לאמץ את הרעיון הזה. לא להסתפק בשמחה כללית על הנס ששמו מדינת ישראל, אלא לפרט ולספר את כל שרשרת ניסי הניסים שליוו את הקמת המדינה.
החל בצירוף הנסיבות ההיסטורי שהוביל לחזרת עם ישראל לארצו וההבטחה להקמת בית לאומי, ועד לאירועים הניסיים הרבים שהתרחשו במהלך הקרבות על הקמת המדינה, כמו גילוי דרך בורמה שהצילה את ירושלים; טור הצבא המצרי שאיים להגיע עד תל־אביב אך נעצר בעד־הלום אף שלוחמי הפלמ"ח היו בטוחים שהפסידו בקרב; הבדיה הערבית שהומצאה על טבח דיר־יאסין שנועדה לעודד את הערבים ללחום, ובפועל גרמה לבריחה המונית; הסכסוך בין הכוחות הערביים שלא אפשר להם לנצל את כוחם הצבאי העודף ביחס ליישוב העברי הקטן; ואלו רק מעט מהסיפורים והמקרים.
ולפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה.
