"והארץ תשקוט. עין שמיים אודמת / תעמעם לאיטה על גבולות עשנים / ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת / לקבל את הנס האחד, אין שני". השורות האלה של נתן אלתרמן ב"מגש הכסף" הן בעיניי השורות המופלאות והעוצמתיות ביותר של התנ"ך הנכתב מאז ראשית הציונות, שמתעד את שיבת ציון השלישית (אחרי עולי מצרים ועולי בבל). אכן, נס שאין כדוגמתו בתולדות העמים – שבו אומה לא רק חוזרת למולדתה ומחדשת בה ישות ריבונית אחרי קרוב לאלפיים שנה, אלא עושה זאת שלוש שנים בלבד אחרי טבח ללא תקדים, שהשמיד שליש מבני עמנו.
רבים וטובים מבקשים להדגיש בעשורים האחרונים שמדינת ישראל לא קמה בזכות השואה, אלא למרות השואה. יש בזה אמת כמובן, אבל עצם העובדה שצריך לחזור ולטרוח על האמת הזו מעידה שגם היא אינה כל האמת. המדינה הוקמה לא רק בגלל ציונות ההצלה ההרצליאנית, אלא גם מתוך רצון להקים מרכז תרבותי־רוחני לעם היהודי, כמו שחשב אחד העם. אבל אין ספק שהיסטוריית האסון היהודי, ולא השאיפה התרבותית, הייתה הגורם המשמעותי בין השניים.
לא זו בלבד שאלמלא השואה הקהילה הבינלאומית לא הייתה מתגייסת בתמיכה רחבה כל כך לתמיכה במדינת היהודים, אלא שגם המסות של העם היהודי לא הגיעו לכאן לפני השואה. וכשמתבוננים לעומק, גם העליות הראשונות, אלו הנחשבות "אידיאולוגיות", לא באו לעולם אלא אחרי פוגרומים. אלמלא תודעת הביטחון הקיומי המעורער, הרצון להקים מרכז תרבותי־רוחני לא היה מביא לכאן כשלעצמו את המוני היהודים; ספק אם אפילו היה בו כדי להצדיק מוסרית מחיר דמים כבד כל כך, של בנינו ואויבינו גם יחד.
אבל תודעת הנס היא לא רק סיבה להתרגשות מצמררת בימי זיכרון ועצמאות. היא צריכה לחייב קוד התנהגות בכלל ימות השנה, ברוח המצווה התרי"ד של אמיל פקנהיים, המצווה העליונה ביותר של העם היהודי בעידן הנוכחי: לשמור ולטפח את עצם הקיום הלאומי, בוודאי הריבוני, אבל גם בתפוצות. המצווה הזו צריכה לעמוד במוקד ההתייחסות לכל סוגיה מסוגיות חיינו הלאומיים: סוגיית "השטחים" צריכה להיבחן בראש וראשונה לאור השאלה אם השליטה בהם תורמת לקיום הלאומי הריבוני או פוגעת בו; סוגיות דת ומדינה צריכות להיבחן לפי השאלה אם עמידה על קוצו של יו"ד הלכתי תורמת לקיום הלאומי או פוגעת בו; וכלל דמותו של השיח הציבורי שלנו צריכה גם כן להיבחן באמצעות הפריזמה הזו.
לצידה צריכה להתקיים גם מצוות התרי"ד האנושית: "וזכרת כי עבד היית בארצו של היטלר", ואת הפגיעה שפגעו בך לעולם אל תפגע באחרים. כשיש התנגשות בין שתי המצוות, דרושה בחינת כל מקרה לגופו ואיזון מידתי. אבל במקרים רבים אין בהכרח התנגשות, והחובה העליונה היא לשמור על שתיהן.
המושכלות האלה, כך נדמה, היו מוסכמות בעשורים הראשונים שאחרי השואה. אבל מאז עברו כמעט שמונה עשורים; מדינת ישראל גדלה והתחזקה, וליבנו קהה ונעשה גס. בעל הנס עדיין מכיר בניסו, אבל בעיקר בימי זיכרון ופחות בחיי היומיום. אנשי ימין חושבים שגם בהתמודדות גורלית מול איראן הדבר הדחוף ביותר הוא לשסע את הקיום הלאומי, מול עם ועולם, על מאחז כזה או אחר; ואנשי שמאל מאמינים שמדינת ישראל צריכה לגלות סימני "מוסר יהודי" עליון (שבפועל אינו אלא מוסר נוצרי) גם כשהיא מתמודדת עם אויבים אכזריים.
גורמים דתיים משוכנעים שהם צריכים לשמר קוצו של יו"ד הלכתית כלפי יהודים מלאים לפי תודעתם אך שאינם נחשבים כאלה לפי ההלכה, או כלפי יהודים שחטאם הוא מימוש הזהות והמסורת היהודית בדרך שונה מזו האורתודוקסית. לא אכפת להם אפילו לקרוע את עם ישראל לשם כך. ועל כולם – יותר מדי יהודים, מכל המחנות, בטוחים שכבר הגענו למנוחה ולנחלה באופן כזה שאפשר לחרף, לגדף, לשנוא ולתעב אנשים שבסך הכול חושבים אחרת מאיתנו על הדרך הנכונה להבטחת קיומנו ושגשוגנו.
לביטוי "הנס האחד, אין שני" יש כפל משמעות. הוא ביטוי של גאווה על נס שכמותו לא קרה בהיסטוריה לשום עם אחר, אבל הוא גם ביטוי של אזהרה: אם הנס האחד לא יישמר, לא בטוח שיבוא אחריו נס שני. ראו הוזהרנו.
