כשומר שבת, שמעתי לראשונה על הפיגוע הקשה באריאל בו נרצח המאבטח ויאצ'סלב גולב כמעט יממה לאחר שהתרחש, בצאת השבת. ברשתות החברתיות ראיתי אנשי ימין שהביעו כעס על התקשורת הישראלית בעקבות מה שהם חוו כיחס שונה לפיגוע הזה לעומת הפיגוע בתל-אביב לפני כשלושה שבועות. לא צפיתי בהתרחשות התקשורתית של הפיגוע באריאל בזמן אמת בערוצי הטלוויזיה, אבל כמי שמרבה לבקר – גם בטור שבועי זה – את התקשורת הישראלית ויחסה למתיישבים ולהתיישבות ביו"ש, הפעם נדמה לי שמדובר במהומה על לא מאומה.
קודם כל, כי המקרים מאוד שונים. הפיגוע בדיזנגוף התרחש בשעת ערב מוקדמת, בעוד מהדורות החדשות המרכזיות משודרות. הפיגוע באריאל התרחש בערב שבת, יום שבו גם ככה צוותי החדשות עובדים במתכונת שבת, ובשעת לילה מאוחרת, קרוב לחצות. בתל-אביב, האירוע הביטחוני ההוא נמשך שעות ארוכות, שבהן תושבי תל-אביב היו מסוגרים בבתיהם או במקומות הבילוי שבהם שהו מחשש לעוד מחבלים שמסתובבים חופשי. זו דרמה שלא קרתה בפיגוע באריאל. נכון שגם כאן המחבלים ברחו והתנהל אחריהם מרדף, אבל המרדף לא התרחש בשטח עירוני, מראה יוצא דופן שמחייב סיקור שונה ואינטנסיבי יותר.
במהדורות סוף השבוע ששודרו במוצ"ש, כל שלושת הערוצים שלחו כתבים למקום הפיגוע באריאל ששידרו משם בשידור חי. בערוץ 13 היה זה הכתב ביו"ש ישי פורת, ב-12 ליה ספילקין וב-11 הדס גרינברג. ב-12 צרמה כרגיל הגדרתו של אוהד חמו ולפיה אריאל נמצאת ב"צפון הגדה" – לא צפון ולא גדה – אבל ההתייחסות הייתה משמעותית, האירוע פתח את שלוש המהדורות ולא היה ניכר איזה רצון למתג את האירוע כ"פיגוע בהתנחלות".
ויש את עניין המיקום הגיאוגרפי. אריאל, כמו חדרה וכמו עוטף עזה, היא פריפריה. במדינת ישראל גם חצי שעה מתל אביב זו כבר פריפריה, וישנה בעייתיות ידועה וקבועה ביחס של התקשורת, לא רק בארץ, לפריפריה לעומת המרכז. זה דיון שנכון וראוי לקיימו כל השנה, אבל בנוגע לרצח הנוראי של ויאצ'סלב גולב, נדמה לי שזה הסיפור, בנוסף לכל האלמנטים השונים שאותם ציינתי, ולא הסיפור של ימין ושמאל. לא הפעם.
