מילות הפרידה הבאות מאילן גילאון ז"ל מצריכות התנצלות מראש: הן נכתבות לכבוד אדם, שתיעב הספדים בסגנון "המנוח ואני". אך ברוב אנושיותו הוא בוודאי יסלח לי. הרי עצם היכרותנו הייתה על בסיס זוגי – תוכנית משותפת בערוץ הכנסת. עד אז הכרתי אותו רק דרך התקשורת, היכרות חלקית ומטעה מאוד, כפי שהתברר לי כבר במפגש הראשון. אילן גילאון המתוקשר הכעיס אותי, אילן גילאון השותף התנחל עמוק בלבבי.
במשך שלוש שנים תמימות ביליתי איתו שעתיים וחצי שבועיות. מדי יום ראשון אחר הצהריים ישבנו במזנון העובדים בכנסת על כוס מים מינרלים, לקראת שידור התוכנית. באופן רשמי זה היה מפגש עבודה בניהולה של העורכת הדס, אבל עם אילן היה קשה לעבוד. השולחן שלנו, שלו, שימש מוקד נהירה לאוהביו ומוקיריו. עובדים ותיקים, אורחות ואורחים מזדמנים, יהודים וערבים – ניגשו אליו כדי להתחבק ולהתנשק. הם התגעגעו לימים שבהם עבד שם כמחוקק בסיבוב הראשון, ואיחלו לו שיחזור במהרה. דווקא ח"כים ושרים ניגשו פחות.
כולם אהבו את הריבות שהוא רוקח ("זה כשר", נשבע לי, "אפילו שאול יהלום אוכל, רק תחזיר את הצנצנת"). אהבו גם את המתכון שלו לכרוב כבוש ואת כישרון ההצחקה העצום. אני חיבבתי במיוחד את החיקויים של יעקב חזן המנוח, מנהיג מפלגתו הראשונה (מפ"ם) ואת הגיחוכים על חשבון בכירי שמאל נרקיסיסטיים. אילן תיעב פוליטיקאים נפוחים. את משקפי הקריאה שלו הקפיד לקנות בשוק במחיר גג של 35 שקלים. הייתה לו גם כתובת של חנות זולה באמריקה שבה אפשר היה לקנות עניבה בדולר.
לאט לאט התוודעתי למעגל ידידי הנפש שלו, שאת חלקם הזמין להתארח באולפן: פעילים חברתיים, שכנים מאשדוד או ידידים ערבים ממפ"ם המנוחה. לא שמעתי עליהם קודם, אבל אילן שמע. פעם הביא עימו את בתו היתומה של ישראל טוויטו, איש כיכר הלחם שנפטר באופן פתאומי בגיל 41. התברר שהם מכרים ותיקים. פעם אחרת הזמין את שמחה בניטה, ממנהיגות מאבק הנכים, שכבר מזמן הפסיק לעניין את התקשורת. דעותיה הפוליטיות, הקרובות יותר לימין, לא הפריעו לו להתגייס למאבקה. מכשיר הטלפון שלו נותר זמין לפניות אזרחים פשוטים גם אחרי שהודח מהכנסת.
גילאון היה איש שמאל במובן הישן של המלה, טרום 1967. הוא זמם להעביר אותי דירה מעפרה לאשדוד, אבל היה לו חשוב יותר לבנות שם בית חולים. דו"ח העוני עניין אותו יותר מדו"חות בצלם. עד שנות התשעים המוקדמות הרבה להפגין נגד ה"כיבוש", ופעם אף נעצר ליד דוגית, אבל זה די עבר לו. המדינה הפלשתינית הייתה סעיף נכבד במצע השמאלני, אך לא כל התורה כולה. המשכנו לשמור על קשר מסוים גם בשנים שבאו אחר-כך, ולהחליף בגאווה מידע על נכדים שנולדו בינתיים.
הבוקר, אחרי שהגיעה הבשורה העצובה אך הלא לגמרי מפתיעה, כי כבר שנים רבות מאוד לא היה בקו הבריאות, פשפשתי בגנזך ההסתמסויות בינינו. ב-2017, לא זוכר למה, כתבתי לו "אילן ידידי, אתה אדם ישר מאוד!". והוא הגיב: "גם אתה כפרה, בגלל זה אנחנו אוהבים מעבר למחלוקת". לקראת הפריימריז האחרונים שבהם השתתף במרצ איחלתי לו הצלחה, והוא מיד הזכיר לי את איחולי חברנו המשותף אורי אורבך ז"ל לשלי יחימוביץ' תבל"א – "הצלחה גדולה במפלגה קטנה". כרגיל גם הוסיף אימוג'י של לבבות אדומים. לא היה איש לבבי ממנו.
ומה עוד מצאתי בגנזך – "שיר פרידה מאילן גבוה" שחיברתי לכבודו בתוכניתנו האחרונה, עם שובו לכנסת אחרי גלות ממושכת:
"ולפעמים החגיגה נגמרת
אילן גילאון חבר כנסת
נבחר ציבור, שליח העם
בלעדיו אני חצי בן אדם
נפגשנו לראשונה ב-2005
זה על זה שפכנו גפרית ואש
שלוש שנים לא הפסקנו להתווכח
רק ההיסטוריה תקבע מי ניצח"
