לאחרונה נחשף בבית הקברות הספרדי העתיק בהר הזיתים שבר מצבה הנושא כיתוב חריג:
הנה[רג] ע"י [על ידי] מל[כות] תורכי[ה]
מנחם ן' [בן] שושן נ"ע [נשמתו עדן]
ש'[נת] תרע"ז
בפנקס הקברנים, שנכתב החל מאמצע המאה ה-19 על ידי בני משפחת פרנס, התגלו פרטים נוספים אודותיו: מנחם בן-שושן הובא לקבורה ב-כ"א אייר תרע"ז (13.5.1917), בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה; שם אביו היה יהודה והוא נמנה על בני העדה המערבית, כלומר יוצאי צפון אפריקה. לצד שמו נרשמה הערה יוצאת דופן בלדינו: "קילומאטארון" (qi lo mataron), שפירושה בעברית "שהרגו אותו".
לאחר מהפכת 'התורכים הצעירים' (1908), גויסו צעירים יהודים לצבא העות'מאני, בעקבות חוק חדש אשר התיר לגייס לצבא גם את מי שאינו מוסלמי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 והצטרפות הצבא העות'מאני ל"מעצמות המרכז", גבר הלחץ על צעירים יהודיים להתגייס. מרבית המגויסים היו ספרדים מבני "היישוב הישן", שהיו רובם ככולם נתינים עות'מאניים. לנוכח תנאי השירות הגרועים והידיעות הקשות מהחזית, ניסו רבים להימנע מהשירות הצבאי והיו גם מי שערקו משורות הצבא. חלק מהחיילים היהודים לא שבו מעולם לבתיהם ועקבותיהם אבדו או ששבו לוקים בגופם ובנפשם. לעומתם, עשרות צעירים מבני העליות הציוניות, שהיו נתינים זרים והייתה סכנה כי יגורשו מהארץ בעקבות ביטול זכויות הקפיטולציות, נטו להתעת'מן ולהתגייס לצבא הטורקי.
במהלך המלחמה הצבא הטורקי ניסה להילחם בתופעת העריקים ההולכת ומתרחבת. ב-1916 פרסם ג'מאל פחה, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, צו חנינה לחוזרים לצבא ואיים בעונש מוות למי שיישארו במסתור. חמישה צעירים ירושלמיים – שני יהודים, שני נוצרים ומוסלמי אחד, שלכאורה הפרו צו זה, נתפסו ונתלו בשער יפו למען יראו וייראו. שני הצעירים היהודים היו משה מליל ויוסף אמוזיג, שהועלו לגרדום ב-כ"ח בסיון תרע"ו (29.6.1916) והיו למעשה הרוגי המלכות הראשונים, אך כיום הם אינם מוכרים כחללים במסגרת מוסדית כלשהי. כך גם מעיון בפנקסי הקברנים, עולה כי בין השנים 1918-1914 נקברו בחלקה הספרדית בבית הקברות בהר הזיתים למעלה מחמישים בחורים צעירים, שנכתב לגביהם כי נהרגו במסגרת שירותם בצבא העות'מאני, אחדים מהם נמנו ללא פרטי שמם וזהותם עלומה.
מרבית החיילים היהודים שמצאו את מותם במהלך שירותם הצבאי במסגרת הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה בגזרת ארץ ישראל, לא זכו כלל להכרה כחללי מערכות ישראל של משרד הביטחון, וזאת בניגוד לאלו ששירתו באותה מלחמה במסגרת "הגדודים העבריים" של הצבא הבריטי או שסייעו לו בכיבוש הארץ. כפי הנראה לא נעשה מחקר מעמיק בסוגיה זו, וניתן לשער כי ההנצחה הקיימת התבצעה בעקבות פניית משפחות החללים למשרד הביטחון. כמו כן לא ברור מה היו המדדים של משרד הביטחון להענקת הכרה כחלל מערכות ישראל לנופלים בתקופה הנדונה.
אין בידינו ידיעות כלשהן על מנחם בן-שושן, שמצבתו התגלתה לאחרונה. האם הוא מצא את מותו במלחמה במסגרת שירותו בצבא העות'מאני? האם היה עריק שנתפס ונענש או שנחשף כפעיל בארגון מחתרת והוצא להורג? העיתונות העברית, שסבלה מצנזורה קשה ולעיתים לא יצאה לאור באופן סדיר בימי המלחמה, אינה מספקת לנו מידע.
אנו קוראים לציבור הרחב להשלים את המידע אודות החלל או לסייע לנו ליצור קשר עם בני משפחתו. כאן גם המקום לקרוא למשרד הביטחון ולביטוח הלאומי להקצות משאבים על מנת – לערוך מחקר רשמי אודות החללים, שטרם הוכרו כחללי מערכות ישראל או כחללי פעולות האיבה לפני הקמת המדינה, לפעול להשלמת פרטיהם האישיים החסרים של החללים המוכרים ולשקם את מצבות הקברים שהוזנחו בבתי העלמין ברחבי המדינה.
(ברצוננו להודות לרב מרדכי מוטולה על המידע אודות מציאת המצבה ולגב' צמרת אביבי על הפענוח מלדינו).
