במכללה האקדמית חמדת בשדות נגב, בה אני מלמד, מקיימים מדי שנה מעמד זיכרון לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה. סטודנטיות וסטודנטים, חברי הסגל האקדמי והמנהלי, משתפים בקצרה בזיכרונות מיקיריהם – הורים, אחים, קרובים אחרים וחברים. השכול פגע במשפחתי המורחבת פעמיים, ואף על פי כן בחרתי לשתף בזיכרונות משני חברים קרובים מן התיכון: רב"ט יצחק סעדיה ז"ל, לוחם גולני שנהרג בניסיון הראשון לכבוש מחדש את החרמון במלחמת יום הכיפורים, וממ"ק אמיתי רצהבי ז"ל, שנפל במהלך שירותו כאקדמאי מתנדב ביחידת המחשוב של אמ"ן בחורף תשל"ו.
קשרי רֵעוּת הם וולונטריים, בשונה מזיקת שְאֵרוּת, וממילא טיב הקשר שונה ובעקבותיו גם הזיכרונות. הקשר אינו טוטאלי, והזיכרונות הם בעיקר של חוויות משותפות בבית הספר ובפעילויות חברתיות. במסגרות הללו נחשפים פעמים רבות רק לחלק קטן מעולמו של החלל, ולעיתים דווקא חלק זה נעלם מבני המשפחה, שמתגלה רק בהקשרים חברתיים ופחות הדוקים בקרב המשפחה הגרעינית. לא ייפלא אפוא שבעת ביקורי ניחומים ואחרי כן מקווים בני המשפחה האבלים לשמוע מפי החברים לא רק פרטי אירוע שלא הכירו, אלא גם להתוודע לממדים באישיות שבאו לידי ביטוי חלקי בלבד במעגל המשפחתי או שנעלמו מעיניהם כל השנים.
בתבונה רבה ובמבט מפוכח נאמר בתלמוד "גזרה על המת שישתכח מן הלב" (בבלי, פסחים נד ע"ב). הפעולות הספונטניות, זכירה ושכחה, נמצאות על אותו הרצף כמו ההזכרה וההשכחה, הפעולות היזומות. הזיכרונות שאדם צובר בחייו מתרבים וממלאים אותו. ככל שנוקף הזמן, ובייחוד בחלוף עשרות שנים, דרוש מאמץ גדול יותר לזכור חברים. הזכירה אינה מובנת מאליה, פעמים רבות היא איננה חלק מלוח השנה האישי, ולכן הדמות ומעשיה דוהים ומיטשטשים, ולעיתים גם נמוגים. חבר שאיננו, הזכור גם לאחר ארבעים וחמש שנים ויותר, הוא חבר שהטביע חותם עמוק בנפש הזוכר במלל, במעשה, במחוות גוף. הזיכרון הוא כעין בבואה של איכות הקשר ושל עוצמתו, גם אם הייתה זו חברות לזמן קצר.
הזיכרונות מיצחק ומאמיתי זיכרונם לברכה הם זיכרונות חיים בדיוק בגלל הסיבה הזאת. הם היו אינטלקטואלים ובוגרים נפשית יותר מרוב בני גילי, ועם זאת נטלו חלק פעיל בחיים החברתיים. הם השכילו לנתב את כישוריהם ומעלותיהם באורח חיובי במעגלים החברתיים המגוונים בהם פעלו, ללא מניפולציות והתנשאות. אישיותם משמשת בעבורי מקור השראה עד היום. אני נושא עימי תמונות קונקרטיות משניהם, המשובצות כהקשרים מוגדרים, והן משמשות בעבורי אבני דרך, נקודות ציון, ובעיקר 'מראות צד' להתבוננות פנימית אל מעמקי נפשי ומכלול שיקוליי. מדי פעם אני שב ושואל את עצמי, האם ועד כמה אני עומד באמות המידה הערכיות שנקטו שניהם. מבחינתי הם חברים לחיים, אף שעשרות שנים כבר איני יכול לשוחח עמם.
