בסיפור יציאת מצרים כתוב: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות י"ב, ל"ח). בסיפור שיבת ציון כתוב: "וַיַּבְדִּילוּ כָל עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל" (נחמיה י"ג, ג'). מן ההקשר בספרי עזרא ונחמיה ברור שמדובר במשפחות מעורבות, שכללו נשים נוכריות ובניהן. כתוב ומפורש אפוא שמשה רבנו לקח עמו ממצרים הרבה משפחות כאלה, וכך קרה גם בימי שיבת ציון. אולם עזרא הסופר ונחמיה המושל־הפֶּחה נאבקו להרחקת הנשים הנוכריות עם ילדיהן, ואילו משה קירב משפחות מעורבות.
מדוע היה פער כזה בין המדיניות של גדול הנביאים ביציאת מצרים, לזו של גדול החכמים בשיבת ציון? מדברי הרמב"ם (סוף פרק י"ג בהלכות איסורי ביאה) מתבקשת שאלה על משה רבנו: אם המשפחות המעורבות היו מעורבות גם בחטאים ובמשברים הגדולים שקרו במדבר (כמפורש בפרשת המקלל, ויקרא כ"ד, י') – מדוע לא הבדיל ולא הרחיק אותן, כמו שעשו עזרא ונחמיה?
ההבדל העמוק מתפרש תדיר כהבדל בהשקפות עולם בין משה לעזרא, אך זה רחוק מן הדעת ומן הלב. עיקר מאבקם של עזרא הסופר ושל נחמיה הפחה היה לקיים את תורת משה4 מיליון מתקבצי הגלויות שעלו לארץ הקודש להקים מדינה יהודית אינם קהילה נרדפת, ודווקא לכן חובתנו לנהוג כמשה בימיו, היוצא ממצרים ביד רמה, ולקלוט כל משפחה יהודית או מעורבת
לעומת זאת, אם משה רבנו קיבל את המשפחות המעורבות למרות הצרות והקשיים שגרמו, ואם גם ראשי הגולה והכוהנים הגדולים בימי שיבת ציון הלכו בדרכו של משה, מדוע פעלו עזרא ונחמיה בכיוון ההפוך? מדוע הם נאבקו, בשם תורת משה, נגד אלישיב הכוהן הגדול ובניו, שקירבו את טוביה העמוני ואת סנבלט החורוני והתחתנו עמם (עזרא י'; נחמיה י"ג)? מדוע החמירו מאוד בהרחבת איסורי תורת משה, כך שמצרי ואמורי נחשבו כמו עמוני ומואבי (עזרא ט', א')? איך התעלמו מהפסוקים בספר דברים (כ"ג, ח'–ט') "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא; לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'"?
ההבדל העמוק מתפרש תדיר כהבדל בהשקפות העולם בין משה לעזרא, אך הסבר זה רחוק מן הדעת ומן הלב. עיקר מאבקם של עזרא ונחמיה היה לקיים את תורת משה, כמתואר במעמד קריאת התורה ובחתימת האמנה (נחמיה ח'–י'): "בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱ־לֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱ־לֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו" (י', ל').
ההבדל העיקרי נראה ברור, והוא נובע ממצב הדור. משה הוציא את העם כולו ממצרים, ואילו עזרא ונחמיה הנהיגו עדה מתבדלת, שריד של החלומות הגדולים, תחת מלכי פרס: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ הַיּוֹם עֲבָדִים, וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ לֶאֱכֹל אֶת פִּרְיָהּ וְאֶת טוּבָהּ – הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֲבָדִים עָלֶיהָ; וּתְבוּאָתָהּ מַרְבָּה לַמְּלָכִים אֲשֶׁר נָתַתָּה עָלֵינוּ בְּחַטֹּאותֵינוּ, וְעַל גְּוִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִים וּבִבְהֶמְתֵּנוּ כִּרְצוֹנָם, וּבְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָחְנוּ" (נחמיה ט', ל"ו–ל"ז).
חתימת האמנה מוגדרת כהתחייבות בשבועה לשמור את תורת משה – למרות המציאות ההפוכה כל כך לזו של עם ריבוני שיצא ממצרים, למרות הסתלקות הנבואה וירידת בית דוד מבמת ההיסטוריה (אחרי זרובבל), למרות היעדר השכינה והברית של יציאת מצרים ומתן תורה. עזרא ונחמיה ועדתם קיבלו עליהם לשמור את התורה באופן חד־צדדי, בלי שום הארה ממרום. הם היו מוכרחים לשמור בראש ובראשונה על גבולות הנישואין בעדה היהודית, על פי התורה ובלי שום ויתור, אך בהתחשב במצבם של היהודים ושל יהודה בימים ההם. אחת התוצאות של המאבק הזה הייתה ההקפדה על "עשרה יוחסין" (משנה, קידושין ד', א'), שחלקם הגדול לא יכלו להתחתן אלה עם אלה, וכך נולדו הכיתות של ימי בית שני ושנאת החינם העמוקה ביניהן.
מדוע מלכתחילה לקח עמו משה "עֵרֶב רב"? במשא ומתן עם פרעה, ניסה מלך מצרים להשאיר בארצו בני ערובה מישראל (שמות י', ח'–י"א, כ"ד–כ"ו; י"א, ח'). משה ענה לפרעה: "לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה". אילו נשארו במצרים משפחות מעורבות, היה זה ניצחון של פרעה ואלי מצרים, וחילול השם. משה לא השאיר במצרים שום אדם שפרעה יוכל לטעון כי הוא קשור עם בני ישראל. המבחן הדתי העליון של יציאת מצרים היה ביציאה המונית, שלא משאירה אחריה כלום.
בדורות האחרונים קמו הצוררים העמלקים המודרנים להשמיד, להרוג ולאבד את היהודים כולם, ולא הבחינו עוד בין יהודי הנאמן למורשתו לבין יהודי מומר ומתבולל. גם משפחות מעורבות זה כמה דורות, שהיה בהן רק סבא יהודי אחד וכל הצאצאים גויים, נידונו להשמדה. לכן בעת קום מדינת היהודים, מדינת ישראל, מקלט לשארית הפליטה, אסור היה לנעול דלתות. החובה היהודית־מוסרית הכריעה שיש לקלוט בארץ כל משפחה יהודית וכל משפחה מעורבת אם היא רוצה לעלות – כל מי שהיו נתונים לסכנה בגולה, ולו לסכנה פוטנציאלית.
הרב חיים אירם, רב היישוב אלעזר ומוותיקי הדיינים בבתי הדין לגיור, הפנה את תשומת ליבי לתשובה מופלאה של הרבי מצאנז, הרב יקותיאל יהודה הלברשטם זצ"ל, ניצול שואה יחידי במשפחתו. בתוך תשובה על ברית מילה בפורים (שו"ת דברי יציב, אורח חיים, רצ"ו), כותב הרבי מצאנז ש"רבים מעמי הארץ מתייהדים", כלומר הצטרפו לנס ההצלה מגזרות המן הרשע, "ופירשתי כבר במאמר הכתוב 'וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ… ה' יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים…' (תהלים פ"ז, ו') שבבוא ה' לפקוד את עמו בדבר ישועה ורחמים, לא ייבדקו מעשיו של כל אחד, אלא כל מי שרק נרשם ונכתב בתור יהודי אצל העמים להורגו ולענותו יימנה גם אז בקהל עדת ישראל, וזה: ה' יספור לפי הכתוב של העמים, דאם בעיני העמים נחשב כיהודי וסבל בסבל אחיו, הרי מרובה מידה טובה שייוושע עמהם".
לפי העיקרון הזה נוסח חוק השבות, וכך הגיעו ארצה מאות אלפי עולים ממשפחות מעורבות, שרוב בניהן אינם יהודים אבל ביקשו לקשור את גורלם בעם ישראל ובמדינתו העצמאית, הריבונית, מפני שסבם נרדף על יהדותו, או היה עלול להירדף.
בתוך כ־4 מיליון מתקבצי גלויות שבאו לארצנו בדורות האחרונים, הגיעו כ־10 אחוזים שהם משפחות מעורבות, במיוחד אחרי שבעים שנות התבוללות כפויה ברחבי ברית המועצות. אנו עומדים במצב דומה ליציאת מצרים, ושונה לחלוטין מהמצב בימי עזרא ונחמיה, שלא היו בהם עם וממלכה, אלא עדה קטנה שורדת תחת שלטון זר.
מאחורי הוויכוח ההלכתי על היחס לציבור הזה ניצב הפער הגדול בין משה רבנו לבין עזרא הסופר – לכאורה פער בין השקפות. מצד אחד עומדים המגינים על חומת ההישרדות של הקהילות היהודיות אחרי השואה, מבקשים להרחיק את הנוכרים מבית ישראל ומהגדרת "יהודים" ברישום הרשמי של מדינת היהודים. הם רואים לנגד עיניהם מאבק הישרדות מול כל סכנת התבוללות דווקא אחרי השואה, ודמותו של עזרא הסופר ניצבת להם כמופת גם לדורנו.
מנגד עומדים המוני בית ישראל, שרואים כאן גיבוש של עם חופשי וריבוני שיצא מעבדות של אלפי שנים, ולא קהל של שבי גולה. מתקבצי כל הגלויות במשך כ־200 שנה, שזכו בעזרת ה' להקים מדינה יהודית עצמאית ומשגשגת, אינם קהילה נרדפת בשום פנים.
הרב יואל בן־נון הוא ממייסדי ישיבת הר עציון, דוקטור למחשבת ישראל ומרצה לתנ"ך
