שאלת "מיהו יהודי" כפי שנוסחה בשעתו על ידי דוד בן־גוריון חסרת רלוונטיות בימינו. לפני זמן רב התקבלה – אומנם בחריקות שיניים – העמדה האורתודוקסית כמעט בשלמותה: יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או התגייר כהלכה. התחום האפור נותר – וכנראה ייוותר כזה עוד זמן רב – ההגדרה המדויקת של הביטוי "כהלכה". עוד יש לציין שבית המשפט העליון נקט עמדה מחמירה אף יותר ממסקנת הפוסקים בנוגע ליהודי שהמיר את דתו. בפסק הדין המפורסם בנוגע לנזיר הכרמליטי "האח דניאל", שנולד כיהודי והתנצר, קבע בית המשפט בזמנו שהוא אינו נכלל בין זכאי חוק השבות.
השאלה האמיתית העומדת על הפרק היא מה התוכן שיוצקת יהדותו של אדם לתוך זהותו. כאן אנו נפגשים עם הסתירה המהותית הקיימת ברישום במשרד הפנים: דת – יהודי; לאום – יהודי. יש כאן הנצחה של ויכוח בלתי פתור מאז ראשיתה של המודרנה ועד היום: האם היהדות היא דת או לאום? המחוקק החליט לא להכריע, בלי לשים לב לכך שההגדרה האחת מגרשת את האחרת. "יהודי" (לאום) מגרש "יהודי" (דת). כמו כן, ההגדרה המשפטית לא הניחה מקום לבעלי זהות יהודית שאינם רואים את עצמם כבני הדת היהודית או בני הלאום היהודי, ועם כל זאת חשים שייכות עמוקה ליהדותם. אנו ניצבים שוב מול מציאות "שלושת המחנות המתהלכים בקרבנו" שכתב עליהם הראי"ה קוק ב"אורות" (עמ' ע'־ע"ב): האוחזים בקודש הדתי, הרואים את עצמם כלאום, והחפצים בתוכן הקוסמופוליטי של הזהות האנושית.
עם ישראל התחיל את מהלך חייו מתוך השאיפה לתיקון עולם. לפי זה, הרצון לא להיות יהודי אלא אזרח העולם הגדול הוא עצמו תופעה הנובעת מעצמיותה של הזהות היהודית…
בוודאי צודקים מי שרואים ביהדות לאום. עם כל זאת, יש לדייק את המושגים יותר. טעות מצויה היא לומר שהיינו לעם במעמד הר סיני, עם קבלת התורה; מיד תישאל השאלה, מי הם שהגיעו למרגלות ההר? האם אוסף מקרי של בני אדם, או כפי שהאמת ההיסטורית צועקת: בני אברהם, יצחק ויעקב? אם כן אין נתינת התורה יצירת עם, אלא כריתת ברית לעם שכבר קיים. הביטוי שמשתמשים בו התומכים בהגדרת היהדות כדת, "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" (דברים כ"ז, ט') – מילים שחז"ל דרשו כמתייחסות למעמד הר סיני – הוא מקרה קלאסי של הוצאת דבר מהקשרו. הפסוק בשלמותו הוא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל [העם, הקיים כבר], הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לה' אֱ־לֹהֶיךָ", לאמור: מכאן ואילך זהותך הקולקטיבית קשורה בנותן התורה.
עם זאת, קשה לראות בעם ישראל "עם" במובן הרגיל. לאומיות בנויה ביסודה משמירה של הקבוצה על אופייה ועל רווחתה, מה שמכונה "מכלול האינטרסים" שלה. באופן פרדוקסלי אפשר לומר שזו הרחבה של האגואיזם ושל יצר הקיום מהיחיד אל הקבוצה. המאפיינים האלה קיימים גם בעם ישראל, אבל נקודת המוצא אחרת מיסודה. עצם המושג "עם נבחר" מניח את קיומה של שליחות אוניברסלית, כפי שמתבאר מסיפור התורה על ראשית היווצרותו של העם הנבחר: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, ג'). כך שבניגוד למקובל בהתפתחות הלאומים, שהשאיפה האוניברסלית הופיעה בקרבם מאוחר בתולדותיהם ואף לבשה פנים אימפריאליסטיות, עם ישראל התחיל את מהלך חייו מתוך השאיפה לתיקון עולם. יוצא שאי אפשר באופן מוחלט להגדיר את הזהות היהודית כלאום במובן המצומצם של המילה. לפי זה, הרצון לא להיות יהודי אלא אזרח העולם הגדול, הוא עצמו תופעה יהודית ייחודית הנובעת מעצמיותה של הזהות היהודית!
מאלפת העובדה שאין עם בעולם שעסוק – באופן כפייתי כמעט – בבירור זהותו, כמו העם היהודי. רבים מאוד הם הספרים והכנסים העוסקים בהגדרת הזהות היהודית, עד כדי העלאת שאלת הלגיטימיות של עצם קיומה. נראה שהדבר מעיד כאלף עדים שאנו ניצבים מול תופעה יחידאית בתולדות האנושות, שעוד תעסיק אותנו דורות רבים.
מתוך המורכבות של הזהות היהודית, שאלת "מיהו יהודי" מקבלת משמעות עמוקה, תובענית. השאלה הופכת להיות: היהודי, מיהו? נראה שהחברה היהודית עוברת תהליך דיאלקטי של התחככות בין ההגדרות לקראת סינתזה עליונה, שתכלול את הטוב שבכל אחד ממרכיביה. אם להשתמש בסיסמה, נוכל לומר שהיהודי ההולך ונבנה במהלך ההיסטורי הכולל הוא דתי־לאומי־אוניברסלי, ואף נוכל, אם נרשה לעצמנו מעט מיסטיקה, להוסיף לו את המרכיב "יקומי" ויתקבל דלא"י, למה לא.
כדי שבירור הזהות היהודית יעלה יפה, שומה עלינו לצאת מצרות האופקים שכופה עלינו המגזריות הקיצונית התוקפת את החברה בישראל, כשכל מחנה מתבצר בקלישאות המעודדות את עצלות המחשבה. אחד ממאפייני המצב העגום הזה הוא הניגוד המקובל בין תבונה לאמונה, המצטייר – לפעמים בצדק – כניגוד בין נאורות לפרימיטיביות. הניגוד הזה הפך למוסכמה בלתי מעורערת כמעט בחברה כולה, ואף הדתיים בסתרי ליבם עשויים להיות שותפים לה. קירוב הלבבות, שרבים מתפארים בו, מספק פולקלור לצרכני פולקלור, אך אינו מציב חלופה רצינית למכלול הנחות היסוד הערכיות שהחברה מתנהלת לפיהן, חלופה שעשויה לספק מענה לשאלות הגדולות המנסרות בחלל העולם התרבותי. מהסיבה הזאת הקים כותב שורות אלה לפני כמה שנים את "בית הספר הגבוה לחוכמת האמונה", ששואף להקים אליטה רוחנית למדינת ישראל ולהוות כתובת לבירור מעניה של היהדות לשאלות השעה והנצח כאחד.
אם נשוב להגדרה ההלכתית, התולה את השייכות הלאומית באם ואת השבט או העדה באב, נראה שחברו בה יחדיו שני רכיבי היהודיות: המהות והזהות. מאחר שהיהדות היא ביסודה לאום, השייכות אליה היא נתון שנכפה על ידי הטבע, מהות. אדם אינו בוחר באיזו אומה להיוולד, שייכותו היא נתון ראשוני, כשם שהידיעה מי אמו של אדם נקבעת לפי הידיעה הוודאית שהוא יצא מרחמה (בלי להיכנס לשאלות הלכתיות סבוכות בדבר תופעת הפונדקאות) – ואילו הייחוס אל האב דורש מעורבות של התבונה, כגון דיני נאמנות, חזקה, בדיקה גנטית וכדומה. לאור זה, הקשר האטימולוגי אם־אומה מקבל משנה תוקף. לעומת זאת, הייחוס השבטי או העדתי מציין ייעוד בעל מאפיינים ערכיים, הנמסרים בידי האב. זהו מכלול האידיאלים שעל עם ישראל להגשים, ושמגדירים את זהותו.
אנו נתונים במהלך היסטורי מרתק, שאורכו כאורכה של ההיסטוריה האנושית כולה, והוא בעל השלכות מכריעות הן לגורלו של העם היהודי והן לגורלו של המין האנושי. דורנו מבקש ומתבקש להכריע בשאלות יסוד בנות אלפי שנים באופן שיביא לאחדות ולא לפירוד. אפשר לשמוח על כך ואפשר להצטער על כך, אבל אי אפשר להישאר אדיש לכך.
הרב אורי שרקי הוא רב קהילת בית יהודה בירושלים ויו"ר ברית עולם
