מבחינה מחשבתית, המסורת היהודית היא שוק חופשי של רעיונות רבים, מנוגדים ומתחרים; מבחינה מעשית, במרכז המסורת היהודית יש הלכה אחת, נחרצת ומחייבת. במסורת שלנו יש פיצול עמוק בין אופי ההגות לאופי ההלכה. יש פלורליזם של מחשבות – ושאיפה לאחדות הפעולות.
לכן גם את השאלה הנידונה כאן יש לפצל לשתיים: השאלה מיהו יהודי שונה בתכלית מהשאלה מהי יהדות. הראשונה היא שאלה הלכתית, ובישראל גם משפטית; השנייה היא שאלה הגותית. מטבע הדברים, לשאלה מיהו יהודי תיתכן רק תשובה אחת; לשאלה מהי יהדות, לעומת זאת, ייתכנו תשובות רבות. הנה שלוש מהן.
הגדרה ראשונה: היהדות היא דת. מהי אמונה? לפי ויליאם ג'יימס, מגדולי חוקרי הפסיכולוגיה של התופעה הדתית, אמונה דתית מכילה שני רכיבים. אחד הוא תחושה חזקה שמעבר לכל מה שאנחנו רואים, מרגישים ומבינים, יש עוד. כלומר, המציאות אינה סך החוויות וההבנות שלנו; יש בה ממד נסתר, בלתי נראה, שנמצא מעל ומעבר לכל מה שמורגש ונתפס בחושים. אבל זה לא מספיק. אדם דתי לא רק מאמין שיש מציאות בלתי נראית, אלא גם מנסה להתאים את חייו למציאות הזאת. במרחב החילוני אנחנו מגיבים למה שאנחנו רואים ומבינים, ואילו חיי האדם הדתי הם מעין תגובה תמידית למה שאיננו רואים או מבינים.
היהדות עומדת יפה, כמובן, בהגדרה האלגנטית של ג'יימס: במרכזה יש אמונה ומצוות; אמונה בא־לוהות נסתרת ונשגבת – ומצוות שמנחות את האדם כיצד להיכנע לה ולהתקרב אליה.
הגדרה שנייה: היהדות היא עם. נדלג על כל ההגדרות האקדמיות של מושג הלאומיות ונזנק ישר ליסוד הרגשי של הדבק הלאומי: סולידריות. את אחד ההסברים הבהירים לסולידריות לאומית נתן הרב יוסף דב סולובייצ'יק. במאמרו המפורסם "קול דודי דופק" הוא מציג סיפור משונה מאוד, שמקורו בתוספות: אדם יורש נחלה יחד עם אחיו, אך לאדם הספציפי הזה יש שני ראשים. האם הוא זכאי לחלק אחד מהירושה או לשניים? כלומר, האם זהו אדם אחד בעל שני ראשים, או שאלו שני בני אדם בעלי גוף אחד?
גם התשובה משונה מאוד: יש ליצוק מים חמים על אחד הראשים. אם תישמע צעקה מפיות שני הראשים, הרי זהו אדם אחד; ואם תישמע צעקה רק מהראש אחד, זה ששפכו עליו את המים, הרי אלה שני אנשים. המשל מוזר, אבל הנמשל עוצמתי: אם יש פגיעה בקהילה יהודית אחת וכל העולם היהודי צועק, זהו עם אחד; אבל אם רק הקהילה שנפגעה צועקת, אין זה עם אחד אלא קהילות נפרדות.
התנועה הציונית ביקשה להחיות את הסולידריות הכלל־ישראלית. ישראלי תושב חיפה ששומע ששדרות תחת מתקפת טילים, ובטנו מתהפכת אף שסביבו, בעירו, החיים נינוחים ושלווים, חווה סולידריות; ישראלי שנחשף לעוני של השכבות החלשות ומרגיש רעב, גם כשלו עצמו יש אוכל בצלחת, חווה סולידריות. כשיהודים חווים כאב של יהודים אחרים כאילו הוא שלהם, הם עוברים בהצלחה את מבחן האדם האחד בעל שני הראשים.
בהשראת מרדכי קפלן, מגדולי ההוגים היהודים במאה ה־20, אפשר לומר שיש שני שרירים רגשיים שמחברים אדם אל היהדות: Believing ו־Belonging, אמונה והשתייכות. המבע העמוק של האמונה הוא אדיקות דתית; המבע העמוק של ההשתייכות הוא סולידריות לאומית.
בעת החדשה יהודים רבים עברו תפנית זהותית: היהדות שלהם אינה דת שמאמינים בה, אלא עם שמשתייכים אליו. התפנית הזהותית הזאת היא רגשית. יהודים שהחליפו אמונה בהשתייכות, החליפו את השרירים הרגשיים שמכוננים את זהותם היהודית.
הגדרה שלישית: היהדות היא תרבות. לפי אחד העם וביאליק, מטרת הציונות אינה להציל את היהודים, אלא לשנות את היהדות; לחולל רפורמה זהותית דרמטית שתהפוך את היהדות מדת לתרבות. היום אפשר לקבוע שהציונות הצליחה במידה רבה במשימה הזו, אך לא כפי שחזו השניים. הציונות לא שינתה את היהדות, אלא הרחיבה אותה. במדינת ישראל בת ימינו, היהדות היא גם תרבות. הביטוי המזוקק ביותר לשינוי הזה נמצא ברעיון האומר שבמאה השנים האחרונות הולכת ונוצרת "יהדות ישראלית".
לאורך כל תולדותיה, היהדות פושטת צורה ולובשת צורה. בימי הביניים היא לבשה צורה של רציונליזם, ובמקביל צורה של קבלה ותורת הנסתר; במאה ה־18 היא לבשה במז'יבוז' לבוש חסידי, ובווילנה – לבוש ליטאי. מיותר לציין שהיהדות הרציונליסטית אינה אותנטית יותר מהיהדות של המקובלים, ושהלמדנות של הליטאים אינה אותנטית יותר מהדבקות של החסידים. ליהדות יש הרבה מצבי צבירה אותנטיים, ובישראל של ימינו מתגבש מצב צבירה חדש. אפשר לחשוב עליו כך: כשם שיש יהדות רציונליסטית ויש יהדות חסידית ויש יהדות ליטאית, כיום נוצרת גם יהדות ישראלית. ביהדות הזאת יש מוזיקה, ספרות, מסורת, טקסים והרגלים. היהדות הישראלית חיה בהווה ומהדהדת בנאמנות את העבר.
אם היהדות היא דת, יהודי טוב מאמין בא־ל ומבקש לציית לו; אם היא לאום, יהודי טוב הוא פטריוט שמתמסר לעם ישראל; אם היא תרבות, ואם אכן התרבות שנוצרת היום בישראל היא קומה חדשה של יהדות, יהודי טוב הוא ישראלי יצירתי שמשתתף בבניית תרבות יהודית־ישראלית עשירה ותוססת
יש הבדל עמוק בין הגדרת היהדות כתרבות ובין ההגדרות הקודמות – היהדות כדת והיהדות כלאום. יהדות שהיא תרבות אינה יהדות שמאמינים בה, וגם אינה יהדות שמשתייכים אליה; זאת יהדות שיוצרים אותה.
חז"ל עמדו על הקרבה הלשונית בין "בנים" ל"בונים": "אל תקרי בנייך אלא בונייך". הפילוסוף פרנץ רוזנצווייג מסביר שאפשר להיות בנים של המסורת, אך אפשר להיות גם בונים של המסורת. בני המסורת הם יורשים פאסיביים של החוכמה שלה; בוני המסורת הם שותפים פעילים בעיצוב שלה. אם היהדות הישראלית היא אכן צורה אותנטית של יהדות, ממש כמו החסידות והליטאיות, אז המשתתפים במרחב התרבותי הישראלי אינם רק בני המסורת, הם גם בוניה.
אז האם היהדות היא דת, לאום או תרבות? תשובה לשאלה הזאת לא תעזור לענות על השאלה "מיהו יהודי", ועם זאת, היא מאוד תסייע לנו לענות על השאלה "מיהו יהודי טוב". זאת משום שיהודי טוב, כלומר יהודי השואף למצוינות יהודית, מממש את תופעת היהדות בצורה הטובה ביותר. לכן, אם היהדות היא דת, יהודי טוב הוא יהודי שמאמין בא־לוהי ישראל ומבקש לציית לו ולהתקרב אליו; אם היהדות היא לאום, יהודי טוב הוא פטריוט שמתמסר לעם ישראל וחווה סולידריות עם כל יהודי; אם היהדות היא תרבות, ואם אכן התרבות שנוצרת היום בישראל היא קומה חדשה של יהדות, יהודי טוב הוא ישראלי יצירתי שנוטל חלק בבניית תרבות יהודית־ישראלית עשירה ותוססת.
היהדות היא תופעה היסטורית חריגה שאינה ניתנת לצמצום להגדרה אחת או ליסוד אחד. בפרקי אבות נאמר בשמו של שמעון הצדיק: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". "התורה" היא קיום מצוות לימוד תורה; "העבודה" היא עבודת המקדש, או במובן רחב יותר, ההשתתפות בפולחן הדתי; "גמילות חסדים" היא מוסר. שמעון הצדיק מתעקש לא להעמיד את היהדות על יסוד אחד בלבד, אלא על שלושה: יסוד אינטלקטואלי, יסוד ריטואלי ויסוד מוסרי.
הפיתוי לצמצם תופעה מורכבת לעיקרון אחד ויחיד הוא גדול, ואכן לאורך ההיסטוריה היהודית רווחו ניסיונות להעמיד את עולם היהדות על יסוד אחד בלבד. רבי חיים מוולוז'ין, למשל, מיקם במרכז היהדות את הלמדנות; ישעיהו ליבוביץ מיקם במרכזה את המצוות; ועמנואל לוינס, כמו רבים אחרים, מיקם במרכז היהדות את המוסר. כאילו כל אחד מהם בחר אחד משלושת היסודות של שמעון הצדיק, והפך אותו ליסוד האחד והיחיד שהעולם היהודי עומד עליו.
ההתעקשות לא להעמיד את הכול על יסוד אחד מופיעה במקום נוסף בפרקי אבות. רבן שמעון בן גמליאל מציג שלושה יסודות אחרים שעליהם "העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום". אמת, דין ושלום הם ערכים שונים, והמתח ביניהם מובנה. שוב מופיעה התעקשות לא לפתור את המתח ולא לבסס את המסורת על ערך אחד ויחיד, שבולע את שאר הערכים. בהשראת החכמים מפרקי אבות, גם במאמר הזה יש ניסיון להימנע מהפיתוי לכווץ את המסורת היהודית לדבר אחד בלבד. כיום, במאה ה־21, מתקיימים בפועל שלושה מופעים עוצמתיים שונים של יהדות: היא מופיעה בצורה של דת, היא מופיעה בצורה של לאומיות, והיא מופיעה בצורה של תרבות.
וכאמור, יש כמה הגדרות ליהדות – אבל רק הגדרה אחת ליהודי. המאפיינים של "יהודי טוב", כלומר של הצטיינות יהודית, לא נובעים מההגדרה ההלכתית או המשפטית של היהודי, אלא דווקא מההגדרה ההגותית והמחשבתית של היהדות. יוצא מכאן, שגם אחרי שהמחלוקות הסוערות על הגיור יסתיימו, ותהיה בישראל דרך אחת להצטרף ליהדות, עדיין יהיו הרבה דרכים לממש אותה.
מיכה גודמן הוא סופר וחוקר המחשבה היהודית
