האם צדק דוד בן־גוריון – אחד היהודים היותר גדולים שקמו לנו בדורות האחרונים – כשתהה אם כבר הגענו לזמן ולמקום שמאפשרים לנסח מחדש את התשובה לשאלת "מיהו יהודי"? יהודי – זה ברור – הוא מי שנולד לאם יהודייה, או התגייר. אבל מי הוא, מעבר להגדרה ההלכתית ההכרחית הזאת? תהייתו של ראש ממשלתנו הראשון מהדהדת ביתר שאת בתקופה זו שבין פסח לשבועות: תקופה שבה נערכת כאן, מדי שנה, מעין סדרת חינוך לאומית בנושא "מיהו יהודי".
סדרת החינוך השנתית – רצף של ציוני דרך ישראליים, המתקיים לא בגלל לחץ של "הדתיים" ולא מתוקף הסכמים קואליציוניים עם מפלגות דתיות – מתחילה בחג הולדתו של עם ישראל. אם את מרגישה שסיפור יציאת בני ישראל ממצרים הוא הסיפור שלָךְ, אם בימים שלפני פסח אינך מכניס מוצרים לעגלת הסופרמרקט בלי שקראת היטב את התווית של כל אחד ואחד מהם, אם אתם שואלים ונשאלים ללא הרף "איפה אתם בַּסדר", ואם בהגיע הלילה הזה הלילה הזה גם אתם – כמו תשעים וחמישה אחוזים מאזרחי ישראל, ועל אף שחוק המדינה אינו מחייב זאת – מסובין מסביב לשולחן, אוכלים מצה ומרור וקוראים עד "דזַבִּין אבא בתרי זוזי", או אפילו רק עד שדרשה בן זומא, ככל הנראה יהודים אתם. ולכו תנסו להסביר למי שאינו יהודי מה זה בכלל חמץ, ומה פשר "החמץ בבתי החולים" שכיכב כאן במהדורות החדשות 3,500 שנים לאחר יציאת מצרים.
בין הולדתו לבין הגעתו אל הארץ המובטחת נאלץ עם ישראל לעבור במדבר הגדול והנורא, ולכן מיד אחרי שביעי של פסח, המציין את קריעת הים, עוצרת סדרת החינוך השנתית ביום ועוד יום של אבל, של זיכרון, של התייחדות עם גורלנו ועם משמעות היותנו.
מיהו יהודי? יהודי הוא מי שיודע שבאירופה של מלחמת העולם השנייה, קרוב לוודאי שגם הוא היה ניצוֹד ומושמד. יהודייה היא מי שיודעת שהגבורה, שאנו מעלים על נס ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, היא זו של מורדי הגטאות וגם של המיליונים ששמרו, עד לנשימתם האחרונה, על צלם א־לוהים שבהם ועל ערך החיים. יהודים הם מי שמצטמררים מהתרגשות כאשר מטס חיל האוויר הישראלי חולף מעל אתר מחנה ההשמדה אושוויץ – ויחד עם זה הם מבינים כי הסכנה לא חלפה, העבר אינו עובר, ורבים מגילויי הביקורת העולמית כלפי מדינת היהודים אינם אלא סוג חדש־ישן של אנטישמיות.
יהודי הוא מי שמעלה את ירושלים על ראש שמחתו – בין שהוא מבין שירושלים היא הלב, והר הבית הוא הלב של הלב, ובין שהוא רק זע באי נוחות תורשתית כשמוסלמים טוענים שלעם היהודי אין שום זיקה היסטורית אל ההר הזה
מיד אחר כך מגיעה סדרת החינוך אל יום הזיכרון לחללי המלחמות, פיגועי הטרור, התקריות וההיתקלויות, המבצעים המיוחדים והמבצעים הלא מיוחדים: כל רצף האירועים של מלחמת שיבת ציון, המלחמה מרובת המערכות הניטשת על האדמה הזאת זה כמאה וחמישים שנה, וסופה מי ישורנו. אם גם אתם עומדים בטקס סיום טירונות בצה"ל וצועקים "הנני נשבע… לציית לכל הפקודות וההוראות… ואף להקריב את חיַי", או מזילים דמעה של דאגה ושל גאווה כשהילדים שלכם צועקים את המילים הללו, אתם יהודים. ואם גם אתם הולכים בארץ ובעולם בידיעה שמישהו, איפשהו, עלול חלילה לנסות לפגוע בכם רק כי אתם יהודים, אתם, ובכן, יהודים.
בכאב ובתקווה, קרועת לב אך נושמת, מתייצבת האומה לחגיגות יום העצמאות. סדרת החינוך מגיעה לשיא: יצאנו מעבדות לחירות, היינו לעם, שרדנו ונאבקנו וזכינו להקים ישות ריבונית פה בארץ חמדת אבות. יהודי הוא מי שחי כאן, בין שהוא מודע לגודל הנס שבעצם החיים כאן ובין שאינו מודע. בין שהיא פוגשת את נביאי התנ"ך בשדות וברחובות ובין שבעיניה אלה סתם שדות וסתם רחובות. בין שהוא רואה שהפסוקים הקדמוניים כתובים בכל העיתונים ועל כל הבניינים והאוטובוסים ובין שהוא סבור כי אלה סתם עיתונים וסתם בניינים ואוטובוסים. יהודייה היא מי שתולה על מכוניתה דגל כחול־לבן המעוצב בהשראת טלית. יהודי הוא מי שמתעטף בטלית ומתפלל "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", אף אם אינו טורח לפקוח את עיניו ולחזות – פשוט לחזות – בגאולה המתחוללת מתחת לאפו, בתחיית העצמות היבשות, בהרי ישראל הנותנים את פירותיהם לעם ההולך ומתקבץ מארבע כנפות תבל.
לאחר שבה' באייר אנו חוגגים את כינון עצמאותנו המדינית – את ייסוד הכלים החומריים הנחוצים לקיומה של מדינה – עוצרת סדרת החינוך בל"ג בעומר, ואחר כך בכ"ח באייר, כדי להזכיר כי נחוצה לנו גם עצמאות פנימית, וכי את הכלים המדיניים יש למלא בתוכן ובמהות. יהודי הוא מי שיש לו אש, מי שיש בו רוח, מי שמעלה את ירושלים על ראש שמחתו (אפילו במסגרת סדרת הטלוויזיה "חתונה ממבט ראשון") – בין שהוא מבין שירושלים היא הלב, והר הבית הוא הלב של הלב, ובין שהוא רק זע באי נוחות תורשתית כאשר ערבים מוסלמים טוענים שלעם היהודי אין שום זיקה היסטורית אל ההר הזה.
אז מיהו יהודי? נראה שהיהדות מתקיימת – כהגדרתו של ספר הכוזרי לגבי הנבואה – אך ורק "בה או בעבורה". נביאי ישראל לא נתנבאו אלא בארץ ישראל, או לגבי ארץ ישראל. ויהודים, לאורך כל הדורות, לא נשארו יהודים אלא כאשר חיו בארץ ישראל, או כאשר נכספו ציונהּ. הכיסופים, גם במתכונתם הציונית החילונית, הם ששמרו על העם המפוזר והמפורד בין העמים, וכיצד אפוא משמרים את היהדות בימים כמו ימינו שבהם יהודים כה רבים – יותר ממחצית העם היהודי – בוחרים להישאר בחו"ל?
כיצד – וזאת שאלה קשה עוד יותר – משמרים את היהדות כאשר הולך וגדל מספר היהודים הבוחרים לחיות בישראל אך תוך כדי כך אינם שוללים קליטה המונית של לא יהודים, נישואי תערובת, היטמעות במרחב השמי או במרחב האירופי והפיכת ישראל ל"מדינה ככל המדינות"? התבוללות של יהודים בגולה הייתה, לדאבון הלב, תמיד. אבל מה עושים – ומסתבר שזוהי שאלת בן־גוריון באותו מכתב מפורסם – מה עושים עם סכנת ההתבוללות המאיימת, דווקא בימינו, גם על יהדות ארץ ישראל? האומנם די באבני הבוחן שמציעים פסח, שני ימי הזיכרון, יום העצמאות ושני ימי עצמאות הרוח, כדי לאשר את יהדותם של ישראלים שאוהבים את מדינת ישראל ומסורים לתולדותיה ולערכיה? האם כל מי שצולח את סדרת החינוך השנתית בנושא "מיהו יהודי", יהודי הוא?
התחנה האחרונה של סדרת החינוך הלאומית, חג השבועות, זמן מתן תורתנו, אומרת לנו כי מה כל זה – יציאת מצרים, ההישרדות והמאבקים, הקמת המדינה היהודית וקימום הרוח – מה כל זה ובשביל מה כל זה בלי הברקים והקולות בסיני, בלי הוראות ההפעלה שקיבלנו מן היצרן, בלי התורה. אילו הוציאנו ממצרים ולא נתן לנו את תורתו, דיינו? – לא!
כמו רות, במגילתה הנקראת בחג השבועות, יהודים רבים בישראל בת זמננו אומרים "עַמֵּךְ עַמִּי" לפני שהם אומרים "וֶאֱ־לוהַיִךְ אֱ־לוֹהַי". הם עורכים ליל סדר, צמים ביום הכיפורים, אפילו מלים את בניהם – לא בגלל הציווי הא־לוהי כי אם בעיקר מתוך חיבור אל העם, אל הציונות, אל המדינה. זהו חיבור טבעי, המתקיים למרות המפלגות הדתיות הטוענות כי היהדות שייכת רק להן, ולמרות שלל חוקים דתיים שהן כופות על הציבור. וזהו חיבור שלא די בו כדי לשמר את היהוּדִיוּת הישראלית לאורך זמן. הדרך להעמקתו עוברת כנראה לא בחקיקה, ולא בחיזוק המונופול של "הדתיים" על הדת, כי אם בפיתוח סדרות החינוך של כולנו.
אמונה אלון היא סופרת. ספרה "נפשנו חיכתה" יראה אור בסוף תשפ"ב בהוצאת כנרת זמורה ביתן
