כאשר עם ישראל נמצא בגלות, שנאת הגויים אלינו מגדירה אותנו ונותנת תשובה ברורה לשאלת הזהות היהודית ויחסנו אל הגרים: "תנו רבנן, גר שבא להתגייר בזמן הזה (בגלות), אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, וייסורין באין עליהם?" (יבמות מ"ז א'). אבל בעיתות גאולה, כאשר עם ישראל נמצא בשיאו, עלינו לשוב ולהגדיר את הדברים לעצמנו באופן פוזיטיבי.
אברהם אבינו היה "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית י"ד, ה'). הוא קרא בשם ה' א־ל עולם והביא את בשורת האמונה: "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים", אומר רש"י על הנאמר "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (שם י"ב, ה'). משה רבנו הלך בעקבותיו ופרש את כנפיו על הנוכרים שהצטרפו לישראל: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות י"ב, ל"ח). בתורת הסוד זה נחשב אירוע טראומטי, אבל חכמים הציגוהו באופן חיובי: "אמר הא־להים: כל מי שאוהב את בני יבוא וישמח עם בני. הכשרים שבמצרים באו ועשו פסח עם ישראל ועלו עמהם" (שמות רבה, י"ח, י'). חכמים אף העצימו את האירוע, והעריכו את מספר המצטרפים בכפולות של עם ישראל: "מאה ועשרים ריבוא, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: מאתיים וארבעים ריבוא" (מכילתא).
בתקופת התפארת של ימי הבית הראשון, שב ונפתח השער; שלמה קירב את העמים מסביב ופרש עליהם סוכת שלום. גם מרדכי "היה שקול כאברהם בדורו… בימיו הכירו הבריות גדולתו של הקב"ה, הדא הוא דכתיב: ורבים מעמי הארץ מתייהדים, וייחד שמו של הקב"ה וקידשו" (אסתר רבה, ו', ב', ואגדת בראשית ט"ו).
אלא שהדרכים השונות הובילו לתוצאות שונות. אברהם הביא את האור לעולם, והמופת האישי שהציג כבש את לב הבריות: "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (בראשית כ"ג, ו'). אצל שלמה ומרדכי נלוו לגיור סיבות תועלתיות ופחד, והתוצאה הייתה עמוקה פחות.
בימי שיבת ציון קרה דבר הפוך: במקום שבני העמים מסביב יבואו להתגייר, העולים החלו להתבולל. "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת" (נחמיה י"ג, כ"ג). עזרא ונחמיה היו צריכים להילחם בכך.
עוד לא זכינו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, "אור לגויים" שמקרב אותם תחת כנפי השכינה. אנחנו עוסקים עוד בעצמנו, אבל זכינו לחיות בדור של גאולה. נידחי ישראל חוזרים אל כור מחצבתם. קיבוץ גלויות גדול ומופלא, נס שלא קרה כמותו בהיסטוריה העולמית, כמאמר הנביא: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם" (ישעיהו כ"ז, י"ג).
יש אובדים ויש נידחים. המילה "נידח" במקרא מציינת התרחקות רוחנית (כמו ב"עיר הנידחת"), ולכן יש להבדיל "בין לשון 'הפיצך ה' א־להיך שמה', ללשון 'הדיחך ה' א־להיך שמה'. כי הפיצך ייאמר על הגלות, והדיחך ייאמר על המצוות" (כלי יקר). "הפצה" היא פיזור לאומי פיזי, "הדחה" היא טמיעה רוחנית. ושני הפנים, הדתי והלאומי, מחוברים יחד. חכמים אמרו: "כיוון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה' ב').
הכתובים שמתארים את קיבוץ הגלויות, בחרו לכנות את השבים בתואר "נידחים": "וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו י"א, י"ב). "אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי. וְשַׂמְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה לִשְׁאֵרִית וְהַנַּהֲלָאָה לְגוֹי עָצוּם וּמָלַךְ ה' עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (מיכה ד', ו'־ז'). וכך אנו חותמים בברכה בתפילת שמונה־עשרה: "ברוך אתה ה', מקבץ נדחי עמו ישראל".
זו אמירה עמוקה. הנס לא יהיה "מושלם" ולא יבטיח לנו חיים שלווים ומאושרים כמו שאנחנו מבקשים, אלא יהיה אתגר גדול ומורכב שעלינו להתמודד איתו. ואכן, גלי העלייה כוללים "נידחים" בעלי חסרונות וקשיים רוחניים. מן המערב באים יהודים רפורמים ושאר בישין פוסט־מודרניים, ובין השבים מאחורי מסך הברזל יש גם נשואים לנוכריות. אך "ודאי שהנביאים לא התכוונו בנבואתם להעלות את ישראל כדי לעשותם עדות נידחות ולאסור את הנישואים איתם ולגרום לשנאת חינם וריב אחים, אלא לעשותם גוי אחד ומשפחה אחת ורועה אחד לכולם יהיה" (הרב דוד חיים שלוש).
אנחנו, הציבור הציוני־דתי, ראינו בפתיחת השערים סימן של גאולה, ופתחנו את בתי הספר הממלכתיים־דתיים לרבבות העולים. אולם מאז איננו עושים דבר. אנו יושבים ומצפים שמן השמיים יחוללו נס ויפתרו את הבעיה הרוחנית. מתרחש אסון לאומי, והרבנות רק אומרת "לא", ולא יוזמת מצידה שום תיקון
את המתח הגדול הזה בין האידיאה המשיחית לאופן התגשמותה במציאות אפשר להמחיש בסיפור מלפני מאה שנה. המקובל הירושלמי הרב שמעון צבי הורוביץ חלם על שיבת עשרת השבטים, חקר את תולדותיהם וחיפש אחריהם, וכתב על כך את הספר "קול מבשר". כמותו כר' ישראל משקלוב לפניו, ששלח איגרת אל יהודי אתיופיה בתקווה שבאמצעות "בני משה" תחודש הסמיכה וייפתרו ספקות הלכתיים קשים. במקביל ערך ד"ר יעקב פייטלוביץ את מסעותיו לאתיופיה, והביא כמה מתלמידיו הפלאשים לירושלים. הרב הורוביץ לבש בגדי שבת ויצא לקראתם בחרדת קודש, אך כשראה אותם נשבר חלומו לרסיסים והוא התעלף. "אין אנו מדברים מאנשים כאלה העושים מעשה קופים, אבל אנו מדברים מיהודים האמיתיים הנסתרים שלא נתערבו חס וחלילה… גם אחדים מהשחורים עמי הארץ הובאו גם בירושלם על ידי איזה תיירים, ונתלמדו דת ישראל ומדברים לשון עברית, ואינם יודעים שום דבר, והעולם מפזרין הון רב על זה שהיא ללא תועלת להרבות עוד עמי הארץ… הלא לבוז ולקלון הוא וכל עמלם עלה בתוהו להבלים ורעות רוח".
אנחנו יכולים ללמוד הרבה מן הרב קוק, שידע לחבר בעניין הזה שמיים וארץ. הוא כתב הסכמה לספר, ובה ביאר את משמעותו הפנימית של הרעיון הקדוש הזה: חזרת התורה, העוז וטהרת המידות שאבדו בגלות. ועם זאת שתי רגליו היו נטועות בקרקע, והוא שלח מכתבי תמיכה וסיוע לעדה המציאותית: "דבר גדול עשה ומוסיף לעשות ד"ר יעקב פייטלוביץ. בארץ חבש (אביסיניה) נמצאים רבבות אלפי יהודים מדורות קדומים ששמרו על תורתם ויהדותם בצרות ומצוקות, למרות מה שנקרעו מעל כל שאר תפוצות ישראל".
הציבור החרדי מתפלל גם היום להתגשמות החזון המשיחי, אך בפועל אימץ פחות או יותר את התפיסה הקנאית של נטורי קרתא, האומרת שרק הם עם ישראל, ומי שאינו דומה להם אינו יהודי אלא "ערב רב" (ר' אשר זליג מרגליות). על כן הוא יושב באדישות על הגדר, מרגיש מאוים מנס קיבוץ הגלויות, ואיננו שותף ממשי לקליטת העולים האלה.
לעומתו אנחנו, הציבור הציוני־דתי, ראינו בפתיחת השערים סימן של גאולה, התפללנו וקיווינו לעלייתם של הנידחים, ופתחנו את בתי הספר הממלכתיים־דתיים לרבבות העולים במבצע משה ובמבצע שלמה, בתקווה שהחינוך הדתי יחזירם למסורת ישראל. כל ועידה של בני עקיבא החליטה ביומרנות: "הוועידה קוראת לממשלת ברית המועצות לשחרר את היהודים". חניכי התנועה שלחו במסירות מכתבים וחבילות לכתובות עלומות, בלי שידעו אם הגיעו ליעדם. אלפי חניכים קיבלו בהתלהבות את פני נתן שרנסקי המשוחרר. העולים הללו לא הצטרפו למפד"ל, ואף על פי כן לא התאכזבנו.
אולם מאז איננו עושים דבר. משום מה בעניין הזה אנו יושבים ומצפים שמן השמיים יחוללו נס ויפתרו את הבעיה הרוחנית. הרבנות שוקטת על שמריה. מתרחש אסון לאומי והיא רק אומרת "לא", ולא יוזמת מצידה שום תיקון ופתרון. בחו"ל היה נוהל גיור פרטני חמור מתוך רצון להרתיע את הפוזלים החוצה מלהינשא לגויות – ואילו הרבנות, כמו רבי זכריה בן אבקולס, יורה לעצמה ברגליים ומפעילה בקיבעון שמרני אותו הנוהל על העולים, שבכלל נעים בכיוון ההפוך. הם סבלו בברית המועצות בשל יהדותם, שבו אל עמם ועלו לארץ כדי להישאר בה; הם השתלבו בחיינו לגמרי ולמדו פה, הם מדברים עברית, מתגייסים לצבא ונחשבים בעיני עצמם ובעיני חבריהם ליהודים טובים. הם לא זקוקים לגיור כדי לנהל פה היטב את חייהם, ואף על פי כן יש מהם שמבקשים להתגייר, כשאין לכך משמעות אלא אחת – רצון להיות יהודים שלמים גם לפי ההלכה והמסורת. על אלה אנו צריכים להחמיר?
הכתובת על הקיר, הבעיה הולכת ותופחת, וברור שזו פצצה מתקתקת. כבר עברנו את קו האל־חזור: גם אם יוכפל קצב הגיור וישולש, רבבות הנוכרים דוחקים אותנו אל הפינה וסופם להיטמע בתוכנו. לבעיה לאומית חריגה בהיקפה כמו זו חייבים למצוא פתרון מסדר גודל אחר לגמרי, כמאמר הנביא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל". עלינו להתעורר ולשאול את עצמנו אם מילאנו את תפקידנו לעת הזאת.
האם עולם התורה, שהתרחב בדורנו עד שנהיה לגדול בהיסטוריה, לא יכול להיחלץ לפעולה? האם אין בידינו תורה גדולה ומאירה שנוכל לשאת ברמה? עלינו לראות בכך משימה גורלית, ולהתגייס אליה. די בכך שכל משפחה דתית תאמץ משפחת עולים אחת באהבה שלמה, ואנו עשויים לחולל שינוי ולהאהיב עליהם את התורה, וכך נזכה כולנו לגאולה שלמה.
הרב יגאל אריאל הוא יו"ר מוסדות רוח הגולן
