לאחר הרצאה שלי בנושא "מיהו יהודי" ניגש אליי יהודי מוכר לי ולחש: "אני רוצה לגלות לך סוד: החלטתי לקבל אותך כרב מובהק שלי. אך לא כי אני מאמין שאתה צאצא של אברהם, יצחק ויעקב, אלא משום שעברת גיור לחומרא". לכאורה אין הבדל בין יהודי שהוא צאצא של האבות והאמהות, ובין יהודי בזכות גיור לחומרא.
סיפור שני: בתקופת שהותי בפוסט־דוקטורט באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון, הגעתי למשרד הפנים של ארצות הברית. חבשתי כיפה על ראשי, ובכל זאת נשאלתי באשר לזהותי הדתית. כשאמרתי שאני יהודי, הפקיד השיב: "אבל אתה לא נראה יהודי". שאלתי את עצמי כיצד אמור להיראות יהודי. כמי שגדל לצד סבא צדיק שידע את התנ"ך בעל פה, לא היה לי מעולם ספק, ולו לרגע קט, בזהותי היהודית.
יש קושי במתן תשובה חד־משמעית לשאלת "מיהו יהודי". השאלה הזו, על כל משמעויותיה, קיבלה חשיבות רבה בעולמנו, עקב השינויים בקהילה היהודית מראשית ימי האמנציפציה, לאחר מכן בעידן ההשכלה, וביתר שאת אחרי הקמת מדינת ישראל. התמורות המודרניות מאתגרות היום את הגיור המסורתי. עלייתה של הלאומיות היהודית יצרה תפיסת זהות חדשה בקרב חברי הקהילה היהודית, וממילא הגישה שונה מאופי ההצטרפות המסורתית לקולקטיב היהודי ומאופי עזיבתו. בקיצור, המצב מסובך.
יש היום התעוררות עולמית של הרצון להשתייכות לעם היהודי, המתבטא במרחב שבין התעניינות אישית ואקדמית ובין שאיפה להצטרפות מלאה, אישית או קבוצתית, לעם היהודי. אולי לתקופה הזאת התכוון הנביא זכריה במילותיו "בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ־לֹהִים עִמָּכֶם".
דברים שכתב נתן שרנסקי בעקבות המלחמה באוקראינה מחזקים את קו המחשבה הזה: "כשגדלתי באוקראינה, בדונייצק, היו שם המון אומות ולאומים. היו אנשים שהיה כתוב בתעודות שלהם 'רוסי', 'אוקראיני', 'גרוזיני', 'קוזקי'. זה לא היה כל כך חשוב, לא היה הבדל גדול, אבל דבר אחד היה חשוב – אם היה כתוב 'יהודי', זה היה כאילו יש לך איזו מחלה… העולם התהפך. כשהייתי ילד, 'יהודי' הייתה מילה יוצאת דופן לרעה, איש לא קינא בנו, והיום בגבול אוקראינה 'יהודי' היא מילה יוצאת דופן לטובה. היא מתארת אנשים שיש להם לאן ללכת, ויש עם שלם, המשפחה שלהם, שמחכה להם בחוץ".
לצד הדברים המרגשים הללו של שרנסקי, אנו מודעים לכך שרבים מיוצאי אוקראינה אינם יהודים לפי ההלכה הרבנית. הקבוצה הזאת תצטרף לכחצי מיליון ישראלים מברית המועצות לשעבר, שהם יהודים לפי חוק השבות אבל לא לפי ההלכה הרבנית. נוסיף את המשבר המודרני בעידן החילוּן, ואת התנאים שנוצרו בחברה היהודית, וכל אלה מחדדים ומאתגרים עוד יותר את המערכת ההלכתית של היום.
יש כמה עקרונות יסוד שאפשר להסכים עליהם. ראשית, ערבוב פוליטיקה בשאלת מיהו יהודי הוא מזיק ואף משחית. שנית, מצב הגיור בארץ מקשה על חייהם של אלפי אזרחים הרואים בעצמם חלק מעם ישראל, אך אינם מוכרים כ"יהודים" ברבנות הראשית ולכן גם במוסדות המדינה. שלישית, כל מי שחרד לצביונה היהודי של המדינה חייב לספק תשובות יצירתיות לשאלה מיהו יהודי. רביעית, כל עוד הגיור מקנה אזרחות לפי חוק השבות, חשוב שמדינת ישראל תפקח על הגיור ועל הגדרת מיהו יהודי – אך בתנאי שגם הרבנים הראשיים יבינו שאסור להם לעצום עיניים מול המתרחש בשאלת הזהות היהודית, ושעליהם לחפש דרכים יצירתיות לפתרון הבעיה.
נראה שבמסורת היהודית בעבר, תפיסת הגיור הייתה כתפיסה שהציג לי הקס: קבלת המצוות היא אומנם חלק מרכיבי הגיור, אבל לא עיקרו…
דומני שבתרבות הדתית האתיופית קיימים יסודות חשובים שיכולים לשמש מעין פתרון אפשרי בשאלת מיהו יהודי בימינו, ואולי לרפא את הפוליטיזציה בתחום הגיור במדינת ישראל. הקהילה היהודית האתיופית שימשה מופת של צדקה, חסד וסולידריות, שראוי ללמוד ממנו. יהודי אתיופיה קיבלו את זהותם מהקהילה, שבמשך תקופה ארוכה הייתה מנותקת מתהליך השתלשלות ההלכה בארץ ישראל ובבבל. בשל כך יש הבדלים רבים בין פסיקת ההלכה האתיופית ובין הפסיקה בתלמוד. בחלקים מסוימים של המסורת, הקהילה האתיופית משמרת את המנהג שהיה תקף עוד לפני התלמוד – ובעלייתה לארץ ישראל השיבה איתה לכאן את המנהג הקדום.
אחת הדוגמאות להבדל הלכתי היא אמת המידה לקביעת הייחוס היהודי. בבחינת העמדה של בית ישראל בשאלה הזו תתברר הגישה הייחודית שלה בכינון זהותה היהודית. לצורך בירור השאלה פניתי אל כבוד כהין ברהן יהייס. להלן דברי הקס: "אחד התנאים הראשונים שמציבים בפני גוי שבא להתגייר הוא ניקוי הגוף מהמאכלים הטמאים שאכל בהיותו גוי. ברגע שגוי מביע רצון להתגייר ולהצטרף אל העם שלנו, אסור להטיל ספק בכנותו – מאמינים לו מיד שהמניע אמיתי. אין עיכובים. לאחר שאכל חומוס למשך שבוע, הגוי הולך לנהר, טובל, ולאחר הטבילה הוא מקריב קורבן לפני הקס בחצר יצולות בית [בית התפילה]. מרגע זה הוא יהודי".
הקס הופתע משאלתי אם הגר חייב בקיום מצוות והשיב: "הוא עכשיו יהודי. נקודה". המושג "יהודי חילוני" אינו קיים בקהילת יהודי אתיופיה – יש בית ישראל או בית קריסטיין (גוי), וההבחנה ברורה. לשאלתי מה הדין במקרה שיהודי ממיר את דתו, ענה הקס: "הוא הופך להיות גוי ומאבד בכך את זיקתו לעם שלנו". ומה קורה כאשר אחד מההורים אינו יהודי? "אצלנו דבר כזה חריג, כי הקפדנו לא לבוא במגע עם הגויים. אבל היו מקרים כאלה, לצערנו. במקרה כזה, יהודי הוא מי שאביו יהודי. אבל אם האבא גוי והאמא יהודייה והילד קיבל חינוך יהודי וגדל בכפר – הוא יהודי".
ביהדות אתיופיה, ההשתייכות ללאום מותנית בכוונת האדם ולא בקשר אתני־ביולוגי. החיוב בתורה ובמצוות לא עמד במרכז. ביתא ישראל לא הרבתה לעסוק בהגדרות מיהו יהודי – מבחינתה, להיות יהודי פירושו לקיים אורח חיים יהודי. הגישה שלה רואה את הגר כאילו נולד מחדש, ומתעלמת לחלוטין מעברו. נראה שבמסורת היהודית בעבר, התפיסה של מהות הגיור הייתה כתפיסה שהציג הקס: קבלת המצוות היא אומנם חלק מרכיבי הגיור, אבל לא עיקרו. בגישה הזו, התבנית המארגנת של הזהות היא זיקת הברית – כלומר, לא המחויבות לקיום המצוות, אלא הערבות ההדדית.
שלא כנהוג בישראל, אצל יהודי אתיופיה הכול הולך אחר האב. ייתכן שהקביעה הזאת מושפעת מהתרבות הפטריארכלית, אולם אפשר שמקורה בהלכה הקדומה. עם זאת, לפי הקס מתברר שזו קביעה משפטית גרידא. פירושה: לאב קיימת זכות ראשונים להחליט איפה יגדל הילד ואיפה יחיה. אבל בקביעה מיהו יהודי, הגורם המכונן את הזהות הוא הסביבה שהאדם גדל והתחנך בה. הקריטריון הזה מתקבל על הדעת לנוכח העובדה שבעולמם הדתי של יהודי אתיופיה, הכוונה היא היסוד החשוב בעבודת ה'.
יש לזכור שמדינת ישראל היא סביבה יהודית, ולכן קיימת הצדקה להחיל בה את ההגדרה הזאת. כך, באופן מעורר השראה, המסורת היהודית האתיופית הצליחה להדגיש בשאלת מיהו יהודי הן את הקריטריון הסובייקטיבי, באמירתה שיהודי הוא מי שבעיני עצמו הוא יהודי; והן את הקריטריון האובייקטיבי של ההלכה היהודית מתקופת המקרא, שלפיו יהודי נולד לאב יהודי. כל אחד מהקריטריונים הללו לחוד עלול להוביל אותנו לטעויות הרות גורל.
הרב שרון שלום הוא רב קהילת "קדושי ישראל" בקריית־גת, וראש הקתדרה הבינלאומית לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו
