"יש לי שאלה קצת מוזרה ומצחיקה", כתבה לי לוחמת בצה"ל בהודעה אישית באינסטגרם. "מה זה אומר להיות יהודייה? מה מיוחד כל כך בעם הזה, שהוא מתנשא מעל כולם ושאסור לו להתקרב ולחבב את הגויים? אני כאילו נלחמת על משהו שאני בכלל לא יודעת מהו". השאלה האינסטגרמית הזאת נשלחה אליי עשורים רבים אחרי שדוד בן־גוריון הפנה את שאלתו כבדת המשקל לאנשי הרוח. הדבר מעיד שככל שהמענה לתהייה חשובה נותר מעומעם, כך תהפוך השאלה עם השנים לאקוטית ברמת העם. שאלות האינסטגרם מבטאות את מבוכות הדור הרבה יותר מאשר מבוכה בירוקרטית של ראש מדינה בתחילת דרכה.
כשהתיישבתי לענות לחיילת היקרה הזו, שלא כהרגלי, לא ידעתי איך להתחיל. רק אז הבנתי שהמילה "יהודי" מופיעה מולה בדרך כלל כמושג לעומתי, שמגדיר בעיקר מיהו לא יהודי. נדבר על יהודים בואכה יום השואה, בפורים כשנזכיר את מרדכי שלא יכרע ולא ישתחווה, וכשנדבר על התיישבות או על עלייה להר הבית. כשנשאל מיהו יהודי התשובה תצביע על מי שלא – והנה, קיבלנו תשובה, אולי אפילו תעודת זהות, אבל מתברר שהזהות עצמה טרם הוגדרה. היינו עסוקים במיהו, ושכחנו מהו. לכן שואלת אותי החיילת מדוע היא אמורה "להתנשא" ו"להתרחק" ממי שאינו יהודי, כאילו זו תמצית היהדות כולה.
אני מבינה לחלוטין את גורליות השאלה "מיהו" כשיש להתמודד עם גל עלייה אדיר שרבים בו רואים בעצמם יהודים אף שלא היו כאלה בהגדרה ההלכתית. ההחלטה היא להם גזירה, ולעיתים עלבון צורב. לעומת זאת, ליהודים האמונים על ההלכה כשם שהיא היום ההכרעה בשאלה "מיהו" פשוטה יחסית. כמו שניסח זאת ש"י עגנון, אחד ממכותבי בן־גוריון: "אנוכי את שלומי אמוני ישראל, ששלמים ונאמנים לתורה כפי שפירשוה חז"ל ונקבעו דבריהם בשולחן ערוך, ואין לי לא להוסיף על דבריהם ולא לגרוע מדבריהם כלום". לאמור: מי שנולד לאם יהודייה או עבר גיור כהלכה, ליהודי ייחשב.
ובשעה שכולם עוסקים בגיור ובמתווים המשתנים שהוצעו לו, ארצה דווקא לעסוק במשתנה הלא משתנה שהדגישו חז"ל, הקבוע שמשנה הכול: אמא.
בן־גוריון פנה לאנשי רוח בשאלה מיהו יהודי, מפני שהבין שבמישור ההגותי יש לגנות גזענות ואונאת מי שאינם יהודים וגרים בארץ. אנשי רוח, כך אולי חשב, ייאלצו לעבור את משוכת השיקולים ההומניסטיים, וממילא להרחיב את גבולות הגזרה בשאלה "מיהו". השיקולים כבדי המשקל האלה, אולי ידחקו לצד את הפרמטר הפיזיולוגי: העובדה המכבידה שלפיה האם שילדה את הילד צריכה להיות יהודייה.
אז פה בארץ חמדת אבות, אבקש להפנות את הזרקור לארץ האימהות. להן התורה מעניקה את ההכרעה בסוגיית הזהות, מפני שהן עוסקות ב"מה" ולא רק ב"מי". רבי יוסף חיים, הבן איש חי, מסביר שבעוד שהאב מגדיר את היהדות במובן הלעומתי, כשהוא מסביר לבן ממה יש לסור ("שמע בני מוסר אביך"), האם תסביר את האור וההוראה שביהדות עצמה ("תורת אמך"), אור שאי אפשר לנטוש, גם כשרוצים מאוד.
אז מהו יהודי?
הרב שמשון רפאל הירש הגדיר יהודי כמי שגדל לאם שהנחילה לו מתווה חיים: "כי היא הייתה אם כל חי: האדם ימות, אך האנושות תחיה ובזכות האישה יחיה גם האיש ואם כן, מדוע אין שמה 'חיה', כי אם 'חווה'? מפני שהיא הממונה על ההחייאה הרוחנית. ממנה לא חיי הגוף בלבד, כי אם ובעיקר חיי הנפש. היא המחיה את הדור הבא, בתיתה לו חוות דעת על החיים" (על פרשת בראשית).
אם כך, מהו הגר שהתגייר ולא נולד לאם יהודייה? איך תתבטא אצלו היהדות שאינה מגדירה את עצמה על דרך השלילה? כאן יבטא מניטו הגדול, הרב יהודא ליאון אשכנזי, מתווה אימהוּת מופלא, ולפיו עם הגיור "מאמצות" את הגר אימהות האומה: "עם היווצרותו של עם ישראל, איזשהו פוטנציאל מהנשמה נותר בחוץ, שבוי בזמן, כפי שנשמת המשיח נותרה שבויה אצל רות המואביה והיא שבה אל מקורה הטבעי עם גרי הצדק באשר הם. על כן, בלהט טבעי המיוחס לאבות ולאימהות, מתקבל גר הצדק. בואו עולה בהרבה על נורמליזציה תיאולוגית. הגיור מזוהה עם פעולת האבות והאימהות" (La Parole).
מתווה הגיור יהיה עניין לגדולי ישראל. למתווה האימהות, להגדרת היהדות המוארת, נדמה לי שאנחנו חייבים עדיין חוב גדול. חיילת לא תוכל לדעת מכוח מה היא נלחמת, ללא קולה הבהיר של אמא.
הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין, מרצה וסופרת, לומדת ומלמדת תורה
