מעבר לדיון הטעון בשאלת מיהו יהודי, ממליץ הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) בספרו "הבן יקיר לי" להתבונן בשאלה המעשית מהו יהודי; גם הרב שך, כששאלו אותו למה בברכות השחר מברכים "שלא עשני גוי", ולא "שעשני יהודי", ענה: "הקב"ה עושה שלא תהיה גוי, אתה עושה שתהיה יהודי". שניהם בעצם אומרים לנו שהיהודיות אינה רק שאלה הלכתית, אלא גם שאלת תוכן ומשמעות.
סיפורו של יהודי במדינת ישראל שבארץ ישראל הוא בעל תוכן אחר מסיפורו של יהודי בגולה. יהודי בגולה יכול להיות יהודי בביתו ואזרח רגיל בצאתו. אין לו שם אחריות למה שמתרחש מחוץ לביתו ולקהילתו. שם, הוא יכול לחיות בהפרדה מלאה בין חייו הדתיים כיהודי ובין התנהלותו במרחב הציבורי כאזרח המדינה. במדינה יהודית ההפרדה הזו איננה אפשרית. במדינה היהודית יש ליהודי חובות דתיות גם למה שמתרחש סביבו במרחב הציבורי. יהודי יכול – לבדו, במרחב הפרטי – להניח תפילין, לשמור שבת וללמוד תורה. אבל מצוות דוגמת ירושת הארץ ויישובה לא יכולות להיעשות, אלא בציבור, בכוח התארגנות לאומית בכוחה של מדינה.
המגמה הליברלית, הנאבקת בעשורים האחרונים על מעמדה הדומיננטי במרחב הציבורי, מבקשת לשכנע שהציונות ביסודה הייתה חילונית. אולם סיפור העומק אחר: לא תפנית חילונית חוללה את המעשה הציוני, אלא תפנית בהבנת חובתו המעשית של יהודי למאמץ פעיל לגאולת עם ישראל בארצו. המושגים שהובילו את דוד בן־גוריון לאורך כל דרכו היו יהודיים. את מטרת הציונות חזר ותיאר במילים: "הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית" ("במערכה" כרך א', עמ' 190).
באמות המידה של בני־ברק ההלכתית, דוד בן־גוריון הוא "חילוני"; אולם עיון עומק בכתביו הרבים מעלה אפשרות למבט אחר. "התפיסה התיאולוגית ששלטה בעם היהודי (להימנעות מפעולה לקידום הגאולה, ג"ה)… אינה תפיסה דתית ודבר אין לה עם היהדות של רבי עקיבא, המכבים, עזרא ונחמיה, יהושע בן נון, משה רבנו" (נאום במועצת מפא"י, מרץ 1941, "במערכה" כרך ג', עמ' 52). את המפעל הציוני מוצע בהקשר הזה לפרש כנובע מן המהפכה הגדולה שחוללה קבלת האר"י, שהעמידה את ראשית הגאולה על מאמצי האדם בעולם הזה, על אתערותא דלתתא.
בהיבט הזה, יהודי בארץ ישראל חייב קודם כול להיות יהודי משיחי. שווה לעיין בהבדל בין התייחסותו של בן־גוריון למשמעות מלחמת העולם הראשונה ובין התייחסותו של גדול התורה ר' חיים מבריסק אליה. בימי המלחמה גורש בן־גוריון מארץ ישראל, והגיע לגולת ניו־יורק. שם כתב: "מתוך תהום המחשכים שאפפו את עמנו בשעת חירום זו, הולך ובוקע קו אור. שאיפת הגאולה מפלסת לה נתיב בלבב האומה… הקטסטרופה האיומה, היותר גדולה בדברי ימינו אחרי מפלת בר כוכבא, שבאה עלינו, עוררה סוף־סוף את העם, ובתוך הסערה מגיע אלינו קול שופרו של משיח" (ניו־יורק, ספטמבר 1915).
על ר' חיים מבריסק, לעומת זאת, מספרים שבימי המלחמה הגיע אליו יהודי, תיאר בפניו את הצרות שסובלים יהודים בזמן המלחמה, וסיכם: "הלוואי שיהיו אלה חבלי משיח". ענה לו ר' חיים: "חיים של יהודי אחד דוחים חבלי משיח". כאן טמון שיעור גדול ללימוד ההבדל בין יהודי ארץ־ישראלי המייחל לגאולה ופועל לקראתה, ובין צדיק בבית המדרש החי כיהודי בגולה.
במענה לפרופ' נתן רוטנשטריך, שקרא בהרצאת ליל שבת בקיבוץ חולדה "לשים קץ לתקופת המשיחיות הפוקדת את ישראל זה קרוב ל־15 שנה – עלינו לעבור לפסים שגרתיים של מדינה אפילו אנו מדינת היהודים" ("למרחב", 20 בפברואר 1961), הבהיר בן־גוריון בישיבת מרכז מפא"י, ב־19 במרץ 1961: "אל ילמדונו שתקופת המשיחיות עברה, כי אם היא עברה לא יהיה לנו קיום".
גם המחלוקת בין זאב ז'בוטינסקי לברל כצנלסון בשאלת תל־חי בחורף 1920 ניצבת בבסיסה על שאלת תפקידו המעשי של ההיגיון המשיחי. בשיקול רציונלי של הערכת הסיכונים, ז'בוטינסקי המליץ לנטוש את תל־חי. ברל כצנלסון לעומתו כתב במאמר מחאה: "אכן בכל אסטרטגיה קל להוכיח למפרע מפלה וקשה להבטיח ניצחון… יש 'מעשיות' שעושה את החשבון למפרע וממליצה לעזוב את תל־חי, מטולה וכפר־גלעדי, ויש מעשיות אחרת, המתעקשת לעמוד עד לרגע האחרון, ואז יש שהדבר הבלתי אפשרי נעשה לאפשרי". כך אמונתו של יהודי מתבטאת במבחן חיי המעשה בארץ ישראל.
מגילת העצמאות מסתיימת במילים: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". לא דומה השאיפה לכינון מדינה מתוקנת ומשגשגת שכיף לחיות בה, למול השאיפה לכינון מדינה יהודית ב"שאיפת הדורות לגאולת ישראל".
במסגרת הבירור מהי היהודיות בארץ ישראל, מגילת העצמאות מזמינה קריאה מחודשת: תכנים דתיים, פוליטיים, לאומיים, משפטיים ומדיניים שזורים בה לבלי הפרד. בניגוד להוגים חילונים ליברלים הרואים תקלה בהגדרת הזהות היהודית באורח שאינו מפריד בין הדתי ללאומי, בן־גוריון עמד על השילוב הבלתי נפרד, כייחוד עם ישראל: "הדת היהודית היא דת לאומית, ובה נספגו כל התכנים ההיסטוריים של עם ישראל מאז היותו ועד היום, ולא קל להפריד בין הצד הלאומי ובין הצד הדתי" ("כוכבים ועפר", עמ' 128).
להיות יהודי בארץ ישראל מתחיל כך, בכל יום מחדש, בחיבור המעשי עתיק היומין בין הממד הלאומי לדתי – בין קיום יהודי במרחב הפרטי לקיום יהודי במרחב הציבורי־הממלכתי.
עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל הבהיר בן־גוריון בנאום בפני ההסתדרות הציונית: "משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה, אלא בתפקיד שיוצג למדינה זו: תהיה זו מדינה לא רק של תושביה ולמען תושביה, אלא מדינה יעודה להעלות המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת" ("במערכה" כרך ד', עמ' 164). זו השקפה מגובשת לייעוד מדינת ישראל, אחרת לחלוטין מהמגמה שמבקשים לקבוע ארגונים ליברליים פרוגרסיביים בדרישתם ל"מדינה מתוקנת", שמתמקדת בעיקר במה שהם מכנים "הטוב הכללי", מה שמסתכם במכנה המשותף האזרחי הבסיסי ביותר של כלל תושבי המדינה. לשיטתם, מדינת ישראל צריכה לממש עבור אזרחיה לא יותר מוועד בית הגון ויעיל.
לעומתם, בהשקפת העולם של כל מייסדי תנועות הפועלים החלוציות, מדינת ישראל, בחובתה הייחודית לייעודה, צריכה להתמסר למשימות לאומיות יהודיות, ובהן קיבוץ גלויות, גאולת הארץ ופיתוח ההתיישבות ליהודים.
קידום המטרות האלה זקוק לביטוי מעשי שיגלם אותן בסדר היום ובתוכניות העבודה של ממשלת ישראל. בתוך כך, במבחני יומו בארץ ישראל, מתוקף אמונתו וזהותו, יהודי חייב בהתמסרות לתפקידים הלאומיים המקדמים את גאולת ישראל. בכנס עין־חרוד בפסח תש"י דיבר בן־גוריון על משמעותה של התפנית ההיסטורית שחוללה הקמת מדינת ישראל בחיי העם היהודי. בנאומו אמר: "העם כולו נשא תוחלת הגאולה בליבו, והמדינה אינה אלא ראשית בוא התוחלת. וקיבוץ גלויות הוא משׂאתה וייעודה ושליחותה של מדינת ישראל. בלי הייעוד הזה היא מתרוקנת מתוכנה ההיסטורי ומתכחשת לעם היהודי בימינו, בדורות שקדמו לנו ובדורות שיבואו" ("חזון ודרך", כרך ג', עמ' 20). בסדר היום המעשי של תודעת השליחות הזו טמון המפתח לשאלה הגדולה מהו יהודי בארץ ישראל.
גרשון הכהן הוא אלוף במילואים
>
