לפני שלש שנים ביקשו ממני לעמוד בטקס יום הזיכרון של העירייה ולהגיד כמה מילים על עמוס. מי שארגן את הטקס היה מישהו מהעירייה, שמואל קוראים לו אני חושבת, והוא היה זה שהתקשר חודש לפני ואמר "היי, מה נשמע, זה שמואל סגן ראש העיר. איך את מרגישה."
הוא אמר 'איך את מרגישה' אבל לא שם סימן שאלה בסוף. מכירים את האלה?
הוא המשיך. "רציתי לבקש ממך לדבר על עמוס בטקס יום הזיכרון של העירייה. זה טקס ממלכתי ליד האנדרטה של יד לבנים. ראש העיר יהיה כמובן, וגם אלוף הפיקוד, ויהיה איזה חבר כנסת שאנחנו עדיין לא בטוחים מי הוא, ומקהלת הילדים העירונית, ואנחנו מחפשים מישהי שתגיד כמה מילים לזכר הנופלים".
ומשום מה, לא יודעת למה, אמרתי לו כן.
ואני שונאת את יום הזיכרון. שונאת שונאת. שונאת, אין לך מושג כמה אני שונאת. כל פעם שאומרים לי 'יום הזיכרון' בא לי לקחת את הלפיד הבוער הזה ולשרוף את כל זרי הפרחים, ולצעוק על כל האנשים שבאו לטקס, "לכו, אין לכם מה לחפש פה!" כמו שצעקתי על האנשים שבאו לנחם. מי זה היה, נראה לי זה היה אורן, השר לביטחון פנים, שנכנס עם המאבטחים שלו ואני אמרתי לו ללכת, שאין לי כח לאנשים שלא הכירו את עמוס. הוא היה נחמד דווקא. הבין. נתן מתנה לנעמי, איזה אוטו. הלך לאיבוד במחסן לדעתי.
בכל אופן אמרתי לו כן. והוא אמר, אני אתקשר אלייך שבוע לפני כן, לתאם על מה תדברי ושהכל יתאים לטקס. וכאן היו צריכים לצלצל לי אלף פעמוני אזהרה, אבל אמרתי לעצמי, אנשים צריכים להכיר את עמוס. אני נושאת הלפיד של עמוס בעולם, אני זו שמחזיקה את הזיכרון שלו ומעבירה אותו הלאה, אני צריכה לדבר. אז אמרתי כן.
שבוע לפני הוא התקשר. שוב עשה את הקטע של היי מה שלומך זה שמואל מהעירייה. בלי סימן שאלה בלי כלום. ואז אמר, אני אשמח שתספרי לכולם על הגבורה של עמוס.
מה אני יודעת על הגבורה של עמוס? לא יודעת כלום. האיש נהרג בפיגוע בבית קפה רגע אחרי שרבנו כמו מטורפים. זו הייתה תקופה שגם ככה הייתה נוראית. הוא היה בין עבודות וחיפש את עצמו, ובמסגרת החיפוש העצמי הוא התחזק והחליט שהוא רוצה לשלוח את נעמי לבית ספר דתי. הוא כעס עליה בתקופה הזו, לא זוכר למה. ילדה בת חמש, מה יש לכעוס עליה. לדעתי הוא היה צריך טיפול. בדיעבד אני אומרת. אבל אז רבתי איתו. אמרתי לו איזה, על גופתי. הוא התעקש. גם חינוך יותר טוב, גם היא תצא מסורתית ככה, לא חילוניה. תראי איך היא נראית. ילדה בת חמש, כן?
אמרתי לו אתה לא האדם שהתחתנתי איתו, הוא אמר את לא האישה שהתחתנתי איתה. פעם היית אומרת כן, בטח. היום יש לך עמוד שדרה. לא יודעת אם הוא אמר את זה כמחמאה או לא. בכל אופן רבנו, הוא אמר שהוא צריך קצת זמן לעצמו, לעבד את הכל. הלך עם הלפטופ והתיישב בארומה. ואת השאר אפשר היה לקרוא בעמוד השער של העיתונים.
בכלל לא רציתי לדבר על זה. רציתי לדבר על איך נשארנו אני ונעמי לבד. שוחות בתוך האבל. אבל הוא רצה שאני אדבר על הגבורה של עמוס. לדעתי הוא בכלל לא בדק מי זה עמוס. אולי התבלבל עם עמוס בן־דוד אחר? יש עוד אחד, עמוס בן־דוד שנפל ביום כיפור. אולי הוא חשב שהוא מדבר עם האישה של ההוא. לא יודעת.
לכן אני שונאת את יום הזיכרון. מה זה, בשביל שמואל הזה המילה 'זיכרון' היא טקס, כן? טקס שבו אנשים שלבושים יפה עם מדבקת דם המכבים על החזרה אומרים מילים מלאות פאתוס. הוא לא צריך להתמודד עם ילדה שאין לה אבא, או עם הזכרונות של עצמו, או עם המילים האחרונות שאמרתי לעמוס לפני שהוא מת.
טוב, זה מה שהיה. אבל כבר לא הייתה לי ברירה.
זהו. היה יום הזיכרון. היה טקס. אני לא שולחת את נעמי לטקס בבית הספר שלה כי לא השתגעתי לשלוח ילדה בכיתה ג' לבדה לטקס שבו מזכירים את אבא שלה, אז היא הייתה איתי, וחיבקתי אותה. גם שולמית אחותי הייתה שם כדי לשמור על הילדה כשאני אעלה לדבר. ושמואל הזה עלה לבמה, כולו נפוח, ודיבר על הגבורה של הנופלים למען העם והארץ וכל זה, ואלוף הפיקוד דיבר על איך אכפת לו מהחיילים שלו שנפלו, וראש העירייה העלה זכרונות ממישהו שלמד איתו ביסודי, ואז קראו לי לדבר.
וכשהלכתי בין השורות שמעתי את ה'אוווו' המרחם הזה שליווה אותי בהתחלה בכל מקום שהייתי נכנסת אליו. הולכת עם נעמי לגינה, שומעת אוווו. נכנסת איתה לבית הספר, שומעת אוווו. וגם אז כשהלכתי בין השורות שמעתי אוווו. ועליתי לבמה, החזקתי את המקרופון, ואמרתי לכולם מה שרציתי להגיד להם.
מה אמרתי. עלה לי הדם לראש ואמרתי אתם באתם לפה כדי לשמוע סיפורי גבורה ולהרגיש, ואני האישה שכולם מסתכלים עליה ומרחמים עליה וכשהם מרחמים הם מרגישים משהו בלב, וככה הם אומרים לעצמם שהם התחברו ליום הזיכרון ומרגישים טוב עם עצמם. אבל הוא לא היה גיבור. סתם אדם שישב עם לפטופ בבית קפה. וגם בבית הוא לא היה גיבור. לא סחב משפחה שלימה על הגב, לא עשה מעשים יוצאי דופן. יש אנשים גיבורים בעולם הזה אבל עמוס לא היה אחד מהם. וגם אנשים לא גיבורים מתים בפיגועים או במלחמות.
ואז ראיתי את נעמי מסתכלת עלי מהקהל, וראיתי איך היא מרגישה כשאני אומרת שאבא שלה לא היה גיבור. זה משהו שאפשר להגיד לאנשים בוגרים בני שלושים אבל אי אפשר להגיד לילדה בת שמונה. וכל הזעם הקדוש שהרגשתי התפוגג לו. ואמרתי, למרות שהוא לא היה גיבור, הוא היה איש חמוד מאוד ואהבתי אותו מאוד, והוא הכין שקשוקה שאין דברים כאלה. כל גבר ישראלי ישוויץ בשקשוקה שלו אבל עמוס באמת ידע להכין אחת. והוא היה מחובר למסורת והיה אכפת לו מהבת שלו. וגם אם הוא לא היה גיבור בחייו, המוות שלו הפך אותו לגיבור.
וכשאמרתי את זה ידעתי שגם אם שיקרתי, אמרתי את הדבר הנכון. ראיתי את נעמי מזדקפת ואומרת לשולמית משהו בעיניים בורקות. המקהלה שרה 'אחי הצעיר יהודה', ואני ירדתי מהבמה וחיבקתי את נעמי וחשבתי לי אחר כך, אולי זיכרון הוא לא רק לטבוע בעבר. אולי הזיכרון הוא מה שאנחנו עושים ממנו. להחליט בכוח מה הצורה שבה אנחנו זוכרים. וחיבקתי עוד יותר את נעמי בזמן שהמנחה אמר יזכור עם ישראל ומישהו אמר קדיש, ואני אמרתי לנעמי 'אבא שלך אהב אותך מאוד', והיא חיבקה אותי חזרה כאילו היא יודעת.
