לחזור על אותן הטעויות

אני זוכרת שכמה חודשים אחרי שהגרוש שלי עזב את הבית, מישהו התחיל אתי במסנג'ר – אפליקציית ההתכתבויות של פייסבוק. הוא סיפר שהוא מבוגר ממני בשנים מועטות, שיש לו שלושה ילדים, הוא גר במרכז, הוא ראה משהו שכתבתי ומשכתי את תשומת ליבו. הוא היה שמח להכיר.

אבל אני? אני לא שמחתי בכלל.

הרגשתי כל מיני דברים ואף אחד מהם לא היה שמחה. הייתה שם בהלה, היה שם פחד. הייתי בהלם וגם… קצת התרגשתי כמובן (למרות שלא הייתי מודה בזה בחיים באותם ימים).

והאמת היא… שלא יכולתי להכיל את כל זה. אמרתי שאני לא מעוניינת כרגע. וזהו.

כשהוא שאל למה, הייתה לי תשובה מוכנה מראש: כי יש לי שלושה ילדים, כי אני גרושה, כי אני גרה בהתנחלות, כי אני מורה (ולעצמי, הוספתי בלחש: כי יש לי שיער לבן וסימני מתיחה).

הוא שלח אימוג'י צוחק עד דמעות ואז כתב – "נו? כמו כולנו, לא?"

זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הסתכלתי על עצמי בעיניים חדשות. עיניים שמוכנות לקבל את העובדה שהפרק הראשון תם ונשלם, שהציפיות ממנו תמו גם הן ושכעת יש לבנות ציפיות חדשות לחלוטין ולהתאים אותן לאישה הזאת שאני רואה במראה: אמא לשלושה, בת 35, עם שיער לבן וסימני מתיחה, מורה ומתנחלת. אני כבר לא בת 19 וחצי. אני כבר לא חסרת כל. אני כבר לא היתומה משכונת הר נוף שחושבת שאין סיבה שמישהו ירצה אותה.

המהירות שבה המוח שלי חזר למקום המוכר, הייתה פנומנלית. בפעם האחרונה בה הייתי "פנויה" הייתי משוכנעת שאף אחד לא ירצה אותי. והנה, חלפו עשרים שנה ואני שוב פנויה ובלי להפעיל אפילו טיפת מאמץ, בלי לחשוב על זה לעומק, פשוט ברור לי שאף אחד לא ירצה אותי ואני מכינה לעצמי בראש רשימת סיבות כדי לשכנע את עצמי שזה נכון.

וזה כנראה בדיוק העניין. רבים מאיתנו מתקשים לעמוד על ההבדל הזה. רבים מאיתנו מגיעים לפרק ב' עם הציפיות של פרק א' ועם הצרכים של פרק א' והבעיות שהיו לנו כרווקים, למרות שאצל רובנו, שום דבר אינו דומה אפילו במעט למי שהיינו כשנישאנו בפעם הראשונה.

אולי לכן כל כך הרבה פעמים הסיפור הזה נופל?

כל מי שמתגרש ומעוניין להתחיל פרק ב' (או ג') צריך לעשות איזו כברת דרך בה הוא יברר עם עצמו קודם כל ולפני הכל – מי הוא. אנחנו כבר לא בני עשרים. בהמשך, אני ממליצה לברר איזה חלק בהתפרקות הזוגיות היה שייך אלינו, מה היינו רוצים לעשות אחרת ומיהו האדם שאיתו היינו רוצים לבלות את שארית ימינו. אנשים רבים לא ממש מבצעים את ההליך הזה, או שהם משכנעים את עצמם שהם כבר אחריו ושהטעויות היו של הצד השני. זה אף פעם לא מדויק. תמיד יש לנו חלק בדבר. חלק שאיפשר, חלק שבחר, חלק שהתעלם. אם לא נטפל בחלק הזה, אם לא נלמד אותו, אם לא נזהה אותו, הרי שנמשיך בדיוק מאותה הנקודה בה עצרנו ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו שוב – באותו המצב.

הדרך הטובה ביותר שאני מכירה – היא טיפול. טפלו בעצמכם. מגיע לכם. וגם לבני הזוג העתידיים שלכם.