1.
"הפכתי למישהי אחרת אחרי מה שקרה לי, אחרי הגירושין. אף אחד כבר לא יכול לעבוד עליי ואני כבר לא אותה בחורה ביישנית שהייתי. המשבר הזה גרם לי להיות חזקה וטובה יותר", אומרת לי מאיה. עיניה הכחולות כל-כך גדולות וצבען עמוק ובוהק עד שהן נדמות בעיניי לשני אגמים אנושיים שהתמקמו מתחת למצחה הלבן. "כולם ידעו חוץ ממני" היא ממשיכה לספר לי. "אחיות שלו, הרב שלו, רק אני לא". היא לגמה עוד מהקפה הקר שהכנתי לה. "הרב שלו עודד אותו להתחתן ואחיות שלו גם לחצו עליו. רגע אחרי החתונה הוא לא התייחס אליי, התעלם ממני, התחמק, לא ניסה להתקרב. אני סבלתי ממש. עד שהוא הודה בפניי שהוא הומוסקסואל הייתי כותבת לו פתקים קטנים ומפזרת בבית", היא מגלגלת את האגמים שלה. "היית בחתונה? ", היא שאלה אותי. עניתי לה שלא יכולתי להגיע. "טוב שלא היית, עדיף ככה", ובדמיוני החופה שלא הייתי בה. אדם מקדש מישהי בקדושת אהבה תוך כדי שהוא משקר לה בתמיכת רבנים ומשפחה.
2.
מישהו קרא בשמה. היא ירדה במדרגות אל כניסת הבית ופתחה את הדלת. ליל שבת, אחרי בית הכנסת, רגע לפני "שלום עליכם". זה היה רפאל, בחור מהשכונה שמתפלל בבית הכנסת הסמוך. הוא בירך אותה לשלום ואמר שיש לו הצעה לשידוך בשבילה. "אני חושב שהוא בחור ממש טוב. נגן גיטרה, עובד גם בחינוך". הוא אמר לה את שמו, גילו, מקום מגוריו והוסיף בסוף- "חשבתי עליכם". היא ענתה שידברו אחרי השבת לנסות לברר עוד פרטים, אך אז המילים פשוט יצאו מפיו, בשיא הנינוחות.
" רגע, בת כמה את?"
"36" , היא השיבה.
"אה.. אז אני צריך לבדוק איתו, הוא מחפש מישהי עד גיל 35".
"לא אמרת שהוא בן 42?" (הוא מצליח להוציא ממנה ציניות בערב שבת).
"כן, אבל הרב שלו אמר לו שימצא מישהי רק עד גיל 35, כי חשוב לו להביא ילדים", המילים נפלטות מפיו כמו כדור שנפלט מאקדח.
"תודה על ההצעה, אבל זה מרתיע ואני לא מעוניינת".
"אוי לא, חבל שאמרתי לך את זה. הוא באמת בחור טוב, הוא לא מדומיין בן 50 שמחפש מישהי בת 28. אני מכיר גם כאלו, זה הרב שלו אמר לו לעשות ככה. זה לא באמת שייך, אני צעיר מאשתי ב-8 שנים ונולדה לנו ילדה כשהיא הייתה בת 52". הוא ניסה לתקן את העלבון אבל זה היה מאוחר מדי. בבטן שלה נוצר תבשיל של כעס ופגיעות למרות שהיא כבר יודעת, גבר שמתרץ תירוצים, שמחפש רחם ולא אישה או שותפה לחיים, גם אלוהים מעדיף שהיא תתפוס ממנו מרחק. ברקע מתנגן "שלום עליכם מלאכי השלום".
3.
יפו, רחוב שדרות ירושלים, חול המועד פסח ומאפיות עם פיתות ומאפים פתוחות לכל עובר ושב. מזל שיש בית קפה אחד מקסים וכשר לפסח. כמה שונה כאן מירושלים, היא חושבת לעצמה. היא מאפשרת לעצמה להנות מהשוני הזה ובזמן שהן ממתינות לקפה היא מספרת לגילי על המפגש ההזוי עם רפאל. הרכבת הקלה עוברת לידן, ריקה לבנה וחדשה. עושים לה טסטים.
היא נזכרת בשיר של ענבל פרלמוטר- "כי העתיד נראה לי הרבה יותר מגניב. רוצה לנסוע ברכבת התחתית של תל-אביב". מעניין איפה ענבל הייתה היום לו הייתה בחיים ומה הייתה חושבת על הרכבת החדשה. גילי אומרת לה- "אני בכלל חושבת שצריך להקים קרן לשימור פוריות. גברים בגילנו, שאנחנו יוצאות איתם, הרי גם ייקחו חלק בתהליך הזה, לא ? זה גם בשבילם, לא ? אז למה כל ההוצאה הכלכלית צריכה ליפול עלינו? זה מספיק שאנחנו עוברות את התהליך הפיזי והרגשי המורכב הזה. הם צריכים לעזור לממן את הטיפולים וצריך לפתוח קרן שתסייע לאותן הנשים שמוציאות עשרות אלפי שקלים". היא מביטה בגילי ואומרת- "זה כל-כך נכון. האמת, אני לא מבינה איך לא חשבו על זה קודם".
