גיבורת יומי היא הגב' אבו לטיף מהישוב רהט. שמעתיה בראיון ברשת ב' עם קרן נויבך. (יום שלישי, סדר יום עם קרן נויבך 26/4). תיאורה את המצב ברהט היה עצוב, מדויק ומאופק. את ההתמודדות עם הקושי הגדול היא מבקשת לרכז בעשיה חיובית ונורמלית של כל אחד ואחת. ואז אמרה את העיקר: האחריות היא אישית שלנו. אנו אלה שצריכים לחזק את החיובי. ובהמשך: המנהיגים שלנו צריכים לדעת לומר "לא", לא לשתוק, בכך אין די, אלא לומר ממש "לא". דבריה כוונו כמובן לאלימות ולהפקרות ברחובות רהט.
לא רק שיעור באזרחות קבלתי, אלא גם שיעור באנושיות. היכולת לקחת אחריות אישית אינה מובנת מאליה. חברי כנסת ערבים שקוראים לאחיהם לפרוש מהמשטרה נוקטים בדרך ההפוכה. הם מצפים מהמשטרה לעשות סדר ביישוביהם ובאותה עת פועלים להחלשת מעמדה ותפקודה.
התקווה שלי היא לזכות ליותר ויותר מנהיגים בכל הצדדים והמגזרים שאינם מרכזים את עיקר מאמציהם במציאת אשמים אחרים אלא בנטילת ההובלה והאחריות לשיפור מצב שולחיהם. בפועל אנו שומעים ללא סוף במה אשם הצד השני ( בכל פעם יש "צד שני" רלבנטי אחר), מדוע ה"עולם" לא מתערב ומהן העוולות "ההיסטוריות" שנעשו. האשמות אלה אינן באות רק כדי לכאורה להסביר את המצב. הן באות כדי להלהיט את הציבור שבו מדובר ובעיקר לסלק מהמנהיג את החובה להציע דרך פעולה חיובית ולנקוט בה הלכה למעשה.
שלב חיוני בכך הוא לומר בקול ברור ביותר: לא. לא להשתלחות באחרים, לא למעשים מטורפים, לא לזלזול בחוק ולא לביזוי המתנגדים. מנהיגים נרתעים מלומר את מילת השלילה הזאת מתוך חרדה עמוקה למעמדם בקרב אוהדיהם. הם מזכירים הורים החסרים כל גבול בחינוך ילדיהם. יתרה מכך: אין חיים אנושיים בעלי ערכים, שאין בהם גם אמירת לא. מובן שאי אפשר להסתפק בבלימת הרע והמסוכן. מיד אחר כך יש להציע את הדרך לפעולה אחראית וזהירה. הגברת אבו לטיף מרהט תסכים אולי להעביר שיעור פרטי למנהיגינו כדי שייקחו אחריות וידעו לומר לקהלם היכן מונח תמרור העצור, ומהו הנתיב שבו אפשר לנהוג באחריות.
