הרחק מתשומת הלב הציבורית, מקדם בימים אלו שר המשפטים גדעון סער באופן מואץ את צירופה של ישראל לאמנת איסטנבול למניעה ומאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה. המהלך החל כבר לפני מספר חודשים, ובשבוע שעבר הונחה האמנה על שולחן הכנסת, לקראת אישורה בממשלה המתוכנן ככל הנראה לסוף חודש מאי. לכאורה, מדובר עוד צעד חיובי וראוי במאבק החשוב והסיזיפי למניעת אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה. אולם, כאשר מעמיקים מעט בקריאת סעיפי האמנה, ובודקים על מה עומדת מדינת ישראל לחתום, התמונה הופכת מהר מאוד מאופטימית למטרידה.
נושא אחד הכרוך באמנה, וכבר החל לעורר מעט דיון ציבורי, הוא השלכות החתימה על מדיניות ההגירה של ישראל. כך למשל נדרשות המדינות להכיר באלימות מבוססת מגדר כעילה לקבלת מעמד של פליטות בשטחה, ולתת פרשנות רגישה מגדרית לכל סעיפי אמנת הפליטים עליה חתומה גם ישראל. דרישה נוספת היא למנוע החזרה של נשים לכל מדינה שבה הן עלולות להימצא בסכנה של אלימות על רקע מגדרי (זאת גם אם עזיבתן את מדינתן לא היתה קשורה לאלימות מגדרית). שר המשפטים הודיע אמנם שישראל תסתייג מסעיפי האמנה העוסקים בנושא הגירה, אך מהסעיף בנושא הענקת מעמד הפליטות וסעיף אי ההחזרה – כלל לא ניתן להסתייג. מרגע שהחתימה על האמנה תיכנס לתוקף, שלושה חודשים לאחר האישור, מדינת ישראל תמצא את עצמה מחויבת בינלאומית לסעיפים הללו.
אולם, מבט על האמנה רק דרך השפעותיה על מדיניות ההגירה מחמיץ חלק ניכר מהבעייתיות שבחתימה. מטרתה העיקרית של האמנה איננה לשנות את מדיניות ההגירה של המדינות החתומות, אלא להשפיע על מדיניות הפנים שלהן ברוח פרוגרסיבית רדיקלית. את הרוח הכללית השורה עליה ניתן להבין כבר מתוך המבוא, אשר קושר בין אלימות נגד נשים ובין מעמדן ההיסטורי של נשים בחברה. "מימוש השוויון בין גברים ונשים לפי החוק ולמעשה הוא אבן יסוד למניעת אלימות נגד נשים", קבעו מנסחי האמנה והוסיפו כי אלימות נגד נשים "הינה התגלמות של יחסי כוחות בלתי־שוויוניים היסטוריים בין נשים לדברים, אשר הובילו לשליטה על נשים ואפלייתן בידי גברים ולמניעת קידומן המלא של נשים".
ממילא, אם אלימות נגד נשים היא תוצאה של האפליה ההיסטורית נגד נשים, אזי המיגור שלה ייעשה באמצעות מיגור אותן צורות של אפליה כביכול. וכך מופיע באמנה סעיף תמים למראה לפיו "המדינות החברות ינקטו את הצעדים הדרושים לקידום שינויים בדפוסי התנהגויות חברתיות ותרבותיות של נשים וגברים מתוך מטרה לבער דעות קדומות, מנהגים, מסורות ושאר נהגים המבוססים על רעיון נחיתות האשה או על תפקידים סטריאוטיפים לנשים ולגברים". האם חלוקת התפקידים המקובלת ביהדות האורתודוקסית בין גברים לנשים, בשורה של נושאים, נכנסת גם היא בגדר "דעות קדומות, מנהגים, מסורות ושאר נהגים" שאותם יש לבער? האם החלוקה בין תפקידי האב והאם בכל הנוגע לקיום מצוות מסוימות מובילה לאלימות נגד נשים? התשובה שהאמנה נותנת לשתי השאלות הללו היא למעשה חיובית, ומדינת ישראל עומדת לאמץ את הקביעות הללו כמדיניות רשמית. זאת למרות הסתירה שבין סעיפים אלו ובין ההכרה של מדינת ישראל הרשמית בגופים כדוגמת הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים, בהם כידוע לא מתקיים כיום שוויון מגדרי. אם הממשלה הנוכחית מעוניינת לשנות סדרי עולם בכל הנוגע למעמדם של מוסדות הדת היא מוזמנת לקדם חקיקה מפורשת בנושא. חתימה על אמנה שכזו ללא דיון באף פורום רשמי פתוח במשמעויותיה היא צעד בעייתי מאוד מבחינה דמוקרטית.
הסיכונים הללו, חשוב להדגיש אינם מידיים. בשלב הראשון לא יתרחש כל שינוי בהסדרים החוקיים המקובלים במדינה. אך בחתימה טמונה "כמוסת רעל" שתשפיע בהחלט על המדיניות בטווח הארוך, וזאת בדמות משטר פיקוח אליו מכפיפה את עצמה כל מדינה החתומה על האמנה. הפיקוח מבוצע באמצעות גוף ייעודי שהוקם לצורך כך בתוך מועצת אירופה: "קבוצת המומחים/יות לפעולה נגד אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה", או בכינויו המקוצר GREVIO. הגוף הזה מנטר באופן שוטף את מצב הציות לאמנה במדינות החברות בה, ובמקרים מסוימים הוא אף רשאי להמליץ למועצת אירופה כיצד להתמודד עם הפרות של האמנה בקרב המדינות השונות. את ההצטרפות לאמנה מקדם מזה שנים מרכז רקמן, בראשותה של פרופ' רות הלפרין-קדרי. האם הוא עושה זאת מתוך תקווה להסתייע בלחץ בינלאומי לצורך קידום סדר היום הפרוגרסיבי-רדיקלי אותו הוא מוביל, מעל ראשיהם של אזרחי ישראל? ימים יגידו.
