מירבל מדריגל, גיבורת "אנקאנטו" (זוכה האוסקר החדש של דיסני), מואשמת בבגידה כשהיא מעיזה להצביע על הסדקים ההולכים ונפערים בבית הקסום שבו היא גרה עם משפחתה. "הקסם חזק, הבית יציב", מתעקשת אם המשפחה, ומרחיקה מן הסביבה את כל מי שמעז לומר אחרת (כמו למשל הדוד ברונו, שעליו אנחנו בכלל לא מדברים). אבל הקסם הולך ונחלש, והבית הולך ומתפורר מבפנים, עד שבסצנה מחרידה אחת הוא מתפרק לחלוטין ומתברר שתחת מעטה דק ויהיר פשׂה בו כבר מזמן ריקבון עמוק.
זו איננה סצנה חריגה. גם הסרט השני של "פרוזן" נפתח בגילוי שהממלכה כולה ניצבת על כרעי תרנגולת ועומדת רגע לפני קריסה. זוהי החוויה הקיומית הבסיסית של התרבות המערבית לאחר מלחמות העולם. התחושה שאנחנו חוגגים בשאננות את העושר החומרי והתרבותי שהשגנו, בדומה לאימפריה הרומית ערב חורבנה, בלי לשים לב לסדקים העמוקים ההולכים ונפערים בתחתית הספינה. לא לחינם הפך "טיטאניק" בשלהי שנות התשעים לסרט המכניס ביותר בכל הזמנים.
כל החטאים של שנאת חינם ושריפת אסמים וכדומה הם רק סימפטומים, כך לפי חז"ל, של תחושת שאננות מוגזמת. של עיוורון לכך שהאדמה רועדת והחורבן עומד בפתח
זה היה גם המסר העיקרי של חכמינו לאחר חורבן הבית. סדרת הסיפורים על קמצא ובר־קמצא וחבריהם פותחת במילים: "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה ליבו יפול ברעה". כל החטאים של שנאת חינם ושריפת אסמים וכדומה הם רק סימפטומים, כך לפי חז"ל, של תחושת שאננות מוגזמת. של עיוורון לכך שהאדמה רועדת והחורבן עומד בפתח. נדמה שאת המסר הזה הפנמנו היטב, ועד היום אנו עדים ללא־מעט יצירות עכשוויות שמתריעות מפני חורבן קרוב, (קראו למשל את "השלישי" של ישי שריד).
אך מי שמצפה כל רגע לחורבן, יתקשה להשקיע בבנייה. מי שהקרקע בוערת תחתיו יתקשה מאוד לרקוד. ואולי הגיע הזמן לנקודת מבט מעט שונה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה בדקו חוקרים בחיל האוויר האמריקני את כל המטוסים שספגו פגיעות ירי ומיפו את האזורים שבהם נמצאו הפגיעות השכיחות ביותר. הרעיון היה לאתר את האזורים הללו, שהוכחו כפגיעים וחשופים, על מנת לתכנן אותם מחדש ולמגן אותם טוב יותר. למזלם היה שם גם הסטטיסטיקאי היהודי אברהם ולד, שהעמיד אותם על השגיאה החמורה שאותה עמדו לבצע. את חורי הירי מצאתם על המטוסים שדווקא הצליחו איכשהו לשוב מן הקרב, הסביר ולד, לא על המוני המטוסים שצללו והתרסקו על הקרקע או טבעו בים לאחר שנפגעו במקומות אחרים. האזורים ה"פגיעים" כביכול הם לא נקודות התורפה של המטוס. להפך, אלו הנקודות שבהן מטוס יכול לספוג פגיעת ירי ועדיין להמשיך במעופו. אלו נקודות החוזק שלו. את החולשות תמצאו במקומות אחרים.
את התובנה הזו של ולד מלמדים בקורסים לסטטיסטיקה, ומייחסים אותה ליכולת ההפשטה המתמטית שלו. אבל נדמה לי שיש גם גדלות נפש ביכולת לראות מטוס פגוע ולהבין שזה אינו אות לחולשה אלא סימן של עוצמה. כמו אותן נקבות בטבע שבוחרות את בן־זוגן דווקא כשהן מוצאות בו מאפיין חיצוני מכביד (כגון זנבו הארוך של הטווס) שמלמד על תכונות חיוביות נסתרות המגדילות את יכולת ההישרדות הכוללת שלו. או כך לפחות סבור אמוץ זהבי, מנסח "עיקרון ההכבדה", שהסביר באופן זה מדוע הזכרים נושאים עמם מטען כבד שאין בו לכאורה היגיון מבחינה אבולוציונית. מעניין שגם הוא יהודי, אגב.
סביב יום העצמאות ה־73 היה דיבור חזק על כך ששתי הממלכות הישראליות הקודמות, מלכות דוד ושלמה ומלכות החשמונאים, נגדעו לאחר 73 שנה בשל מלחמת אחים. הכותבים בטוריהם, והפוליטיקאים בנאומיהם, ראו לנכון להתרות מפני חורבן נוסף, שלישי, שאף הוא יבוא מתוך הפילוג ההולך ומעמיק.
אבל הנה אנחנו כאן, חוגגים 74. ואולי זו הזדמנות להסתכל על הדברים אחרת. אנחנו המטוס ששב מן הקרב כשהוא ירוי ופגוע, והוכיח בעצם קיומו את החוסן שנמצא במקומות עמוקים יותר מן הקרעים והשסעים. אנחנו טווס שנושא על גבו זנב ארוך־ארוך של פילוגים ומחלוקות, ואף על פי כן הוא ניצב על עומדו, זמן רב יותר מכל מלכות ישראלית קודמת. ואולי כל הבעיות והקשיים, שבהחלט קיימים, לא מלמדים על כך שעוד רגע הכול פה מתפרק, אלא דווקא על כך שקורה כאן משהו אחר, גדול יותר – על כך שיש אמת באותה מסורת עתיקה האומרת שחורבן שלישי לא יהיה עוד לעולם.
