בלי אמא ואבא אני מסתובבת חשופה, לא מושגחת. אין לי גב

כשאמא שלה נפטרה, נחטפה ממש, על ידי המחלה הארורה, היה לה תינוק ראשון. היא הייתה צעירה כל כך. הכול היה נורא. חוסר האונים של אמהות טרייה, חוסר הביטחון. רק עכשיו שינתה סטטוס לאמא, מה הקשר יתומה. זה היה הזמן האחרון לאבד בו אמא. להלך בעולם בלי עמוד אש וענן.

כל "לפחות" שאמרו לה בשבעה, רק הכאיב לה. לפחות ראתה אותך מתחתנת, לפחות זכתה לחבק נכד ראשון. הם אמרו זכתה, היא שמעה החמיצה. מה הכי קשה לך שאלתי אותה? אחרי חודשים שפניה הפכו לאפורים. כשהיה ברור שכלום שעשינו לא עוזר לה לחייך, לא כשהגענו בהפתעה, לא כשהגענו מתוכנן. הכול קשה, היא ענתה, אבל הכי קשה הדברים הקטנים. אין למי לשלוח תמונות, אין למי לספר על כל שטות וטמטום. פרטים קטנים של יום חולין שמעניינים רק אמא. רק סבתא. אמרתי לה: תשלחי לי, אני מוכנה להקשיב להכול. אבל זה לא זה. ומאז היא חסרה. בכל היריון ואז בכל לידה ואז בכל ברית. וכמה חברות צריך שיעמדו בכל הצדדים, כשברור לכולן שכל מה שהיא רוצה זה שאמא תעמוד לידה. ושלמרות שאנחנו שם זה לא זה.

כשאמא שלה נפטרה, בדיוק הבת שלה עמדה לחגוג בת מצווה. הכול היה מוכן, דרשה, וקליפ בת מצווה ושרשרת הדורות. והיא עוד הייתה באבל, אבל לא רצתה לדחות כדי לא לאכזב את הילדה. למרות שזו הייתה הלוויה הראשונה בשביל כמה מהנכדים, והיא הייתה חצויה בין הכאב שלה, לדאגה איך הם עוברים את חוויית הפרידה הראשונה שלהם, להכלה את כמות הבכי של הנעורים המבוהלים מהמוות, והעצב הטהור של פרידה. ולשמוע אותם מספידים את הסבתא ואת מה שנתנה.

בלי אמא ואבא אני מסתובבת חשופה, לא מושגחת. אין לי גב. אני הגב עכשיו. וזה עולה בלי הכנה. מריח של עוגה. מצלחת של פסח. משיר

"היו יכולות להיות לה לפחות עוד עשרים שנה טובות", מישהו אמר לה, והיא ידעה שזה נכון ואיזה חבל ועד שהגענו. שהגענו לנחת. לרגע הזה היציב. ואיזה כיף שהיא ככה סבתא חברה'מנית, עסוקה, פעילה, תורמת, מעורבת. סבתא בווטסאפ. ואיך חבל, איי, היו יכולות להיות לה לפחות עוד עשרים שנה טובות. ובכל רגע שפניה של אמא ניבטו אליה במהלך הסרטון שהוקרן, לצלילי  "תעשי רק מה שאת אוהבת", היא התכווצה, ולמרות שהילדים עטפו אותה ובעלה הניח את ידיו על כתפה. זה לא היה זה.

כשאמא שלה נפטרה, זה היה בגיל הצפוי. "ברוך ה' נפטרה בלי כאבים", אמרו לה. והיא ידעה שזה נכון, שברוך ה' היו לאמא שלה חיים טובים. ומלאים. אבל כמה שהיא נהנתה ממה שהם הצליחו לתת לה. הרי מה אנחנו רוצים? רק שיהיה להורים שלנו נחת. ואיך בכל חתונה של נכד או נכדה, סבתא הייתה יושבת שם, המלכה האם. חמושה במטפלת הזרה. וכולם היו עולים אליה לרגל, ומחבקים ומנשקים. ואיך הצלמים תמיד היו מסדרים את התמונה סביבה. עוד תמונה שתכף נמסגר ונתלה על הקיר בבית שלה. תראי אמא, תראי, כל זה שלך. והסבתא האירה פנים והייתה מוארת מהכּלה המתוקה ומהנינים ממיסי הלב שהושטו אליה לליטוף. אז מה היא רוצה ולמה היא יושבת שם בשבעה אבודה. יתומה. תביני, היא ניסתה להסביר לי, כמה חודשים אחר כך. זה לא סתם קלישאה "אין גיל ליתמות". בלי אמא ואבא אני מסתובבת חשופה, לא מושגחת. אין לי גב. אני הגב עכשיו. וזה עולה בלי הכנה. מריח של עוגה. מצלחת של פסח. משיר. וזה עוד עולה, הרצון לספר לאמא. הרצון שמישהו יגיד לי: יופי, ילדה שלי. את טובה. את נהדרת. אפילו לא יגיד, רואים לה בעיניים את הנחת. ואת יודעת שעשית משהו טוב – יש רצון בראשיתי וטהור, לשמח את אמא. את ההורים. נכון, אני יכולה להסתכל בסיפוק ובמלאות במה שיש לי, אבל הגעגוע הוא עמוק. ומוחשי. וחסדי ה' ובדרך הטבע ובלי כאבים. ועדיין.

תביני, הן אמרו לי, להיות אמא בלי אמא זה דבר. לא סתם יש קבוצות היום וספרים. ואם זכית יש איזו דודה שמנסה להיות תחליף, או החברה הכי טובה של אמא שתתקשר ותבדוק מה איתך. ותעמוד לצידך ואפילו תבוא ללידה של הילדים, לתת את התחושה שאת לא לבד. הנה אני, פה ממלאת את מקומה. אבל אמא יש רק אחת. וזה לא זה.

מוקדש באהבה גדולה לחברותיי הטובות.

אמהות ללא אם. לביאות.

ובגעגוע גדול, לחדוה ז"ל. אחת ויחידה. 15 שנה ועדיין יש לנו חור בלב בצורה שלך.

Revitelzon@gmail.com