ביום שלישי האחרון התרחש אירוע מוזר שלא קרה כבר הרבה זמן: נשארתי לבד בבית. הילדים הלכו לחברים, הכביסה הייתה מקופלת, ופתאום מצאתי את עצמי לבד עם גלי, התינוקת שלי, מול שקט משונה שכזה. שקט של בית בלי ילדים גדולים.
השמש קרצה אליי מבחוץ, והאביב שנחת על הרי בנימין אמר לי "בואי. בואי לפארק פנינה". אז שחזרתי את רצף הפעולות שהפעם האחרונה שביצעתי אותן הייתה לפני שבע שנים – ארגון צלחת פירות, בקבוק עם מים, צעצוע קטן לדרך – ושמתי פעמיי לפארק. המקום נראה כפי שזכרתי אותו: מדשאות ירוקות, כמה מתקנים חמודים, רק דבר אחד לא מצאתי בו – ילדים.
התיישבתי ליד המגלשות והתחלתי להאכיל את גלי. לפתע הפציעו באופק שתי צלליות בלתי מוכרות. כשהתקדמו הבחנתי שמדובר בשתי צעירות לא מזוהות עם כיסוי ראש ועגלת תינוק. כנראה בנות של ותיקי היישוב שילדו לא מזמן. הן התיישבו ופטפטו, אחר כך הצטרפו אליהן עוד נשים – והמשותף לכולן – לא הכרתי אותן. נתון נוסף – הייתי האישה הכי זקנה בחבורה.
אני בין הנשים האחרונות בשכונה שלי שילדו. כל החברות שלי כבר מזמן סגרו את הבאסטה, ואצלי, מה לעשות, הגיעה הלידה המיוחלת קצת לפני גיל 40. "הנכדה של השכונה", קוראים לה אצלנו בחבר'ה, ויש לזה לא מעט יתרונות. למשל כשאנחנו מגיעים לאירוע ולא צריך להחזיק את גלי כי מישהו ישר חוטף אותה בהתלהבות. ואם אני צריכה להקפיץ לאיזה חוג, בתוך דקות אני מוצאת איזו חברה שמתגייסת לשמור עליה. אבל לכל הטוב הזה יש גם חיסרון – אני האישה האחרונה בפארק. נצר לשושלת אמהות ותיקות שפעם היו גודשות את המקום הזה כל יום אחר הצהריים, וכעת צעירות אחרות מהלכות בו. בעיני רוחי אני רואה את המשך הבדידות, כשגלי תגדל ואעמוד מתחת לשמש הקופחת בפרצוף מיואש כדי לנדנד אותה. אף שכנה לא תעביר איתי את הזמן, כי כולן יהיו בטיול זוגות לאתונה.
בעיני רוחי אני רואה את המשך הבדידות, כשגלי תגדל ואעמוד מתחת לשמש הקופחת בפרצוף מיואש כדי לנדנד אותה. וכל השכנות יהיו בטיול זוגות לאתונה
גלי היא הדבר הכי טוב שקרה לי. היא ושלושת האחים הגדולים שלה. אבל אני לא בטוחה שבזמן אמת נתתי דעתי לכך שכשאני בוחרת להביא ילדה בגיל 38, אני בהכרח עוצרת את חיי לעוד כמה שנים. כשהיא הייתה בעריסה עוד אפשר היה לקחת אותה לאן שרוצים, אבל עוד כמה חודשים היא כבר תפתח אישיות, ואנחנו נהפוך להיות הזוג המאוס הזה שעדיין תקוע עם ילדה קטנטנה ואיש לא רוצה להיות לידו באוהל של מתחם הקמפינג.
כן, אנחנו הזוג הזה שנזכר מאוחר. הספות של החבר'ה שלנו נקיות פתאום באופן מרגיז, ושלנו מנומרות בניגובי פליטות של סימילאק. ובמסיבת הסידור של איה, שיחיה עצר לרגע וסינן מתחת לשפם "אני לא מאמין שעוד שמונה שנים שוב אהיה כאן".
בבני־ברק של ילדותי, קצת לפני יום העצמאות, הייתה מסורת יפה שכזאת – כל גני הילדים של זרם הממ"ד היו מתקבצים בכיכר העירייה, לבושים בגדי לבן וכובעי קרטון ומנפנפים בדגלי כחול־לבן על רקע שירי ארץ ישראל היפה. אבל חוץ ממסורת, הטקס הזה נחשב גם למפגן הכוח של הקהילה הציונית בעיר. אירוע שהתקיים מדי שנה בגאווה, על אפם וחמתם של החרדים. גם לי יש תמונה משם, לצד מאות ילדים אחרים. אבל משנה לשנה אפשר היה להבחין בקרחות שנוצרו בכיכר. המשפחות הסרוגות עזבו את העיר, ומספר הילדים הלך והצטמצם. ככל שהוא קטן, כך גברה מחאת החרדים על הטקס הציוני. פעם עברתי שם בדיוק בזמן הטקס, וראיתי כמה מהם מסננים דברי נאצה לכיוון הילדים הקטנים. הם שרו להם "בשלטון הציונים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים", והלב שלי נחמץ. באותו רגע ידעתי – זה נגמר. העיר שלי כבר לא תהיה כפי שהכרתי אותה. אנחנו לא רלוונטיים לבני־ברק יותר. בעוד כמה שנים הקהילה שלי תתפרק, ולא יהיו ילדים שימלאו את הכיכר בקריאות שמחה וכובעי קרטון.
ועכשיו גם אני האישה האחרונה בפארק. לא רלוונטית לסצנה. ההיא שנותרה מאחור כשכולן כבר המשיכו הלאה. ויש לי בידיים ילדה שאני אוהבת, ויש את סימני הגיל שהולכים ומופיעים בי. ואני לא יודעת למה, אבל המחשבה היחידה שמנחמת אותי כרגע היא שגם כשאהיה בת ארבעים פלוס־פלוס, עדיין תחזור אליי הביתה מהגן ילדה צוהלת וחמודה ובידיה דגל. ואיש ביישוב לא ישיר לה "בשלטון הציונים". העצמאות שלי תגיע רק בעוד כמה שנים, אבל בסוף היא בוא תבוא.
חג שמח.
rachelm@makorrishon.co.il
