זה קרה לפני כמה שבועות, בימי חופשת הפסח, שיזינג ואני טיילנו עם הילדים בנחל יפהפה בגליל התחתון, והגענו, לגמרי במקרה, למין בריכה כזאת, צלולה ויפה ועמוקה, שאפשר ממש לשחות בה! והבריכה הייתה ריקה יחסית, אז שיזינג אמרה, חייבים להיכנס למים! והילדים שלנו, חיה ונוייחל, התלהבו, כן! כן! אנחנו רוצים להיכנס! ואני הסתכלתי עליהם ואמרתי, אני לא נכנס, אני שונא להיכנס למים קרים, ושיזינג, שכבר הורידה את התיק כדי להיכנס, נגעה במים עם היד, ואמרה, מה אתה מגזים, המים לא כאלה קרים, ואני ניגשתי למים, ונגעתי בהם, ואמרתי לה, תגידי את השתגעת תראי איזה מים קפואים אני בחיים לא נכנס לכאן!
ובאמת אחרי כמה דקות שיזינג נכנסה למים עם הילדים, בהתחלה הם צעקו כזה, מרוב קור, אבל אחרי כמה שניות הם התרגלו למים, וצחקו, ונהנו, והשתוללו, והשפריצו מים, והיו מאושרים, ואני עמדתי על שפת הנחל, והסתכלתי עליהם, ושמחתי בשבילם, וצילמתי אותם, ושיזינג אמרה לי, כדאי לך להיכנס, המים בכלל לא קרים! ואני חייכתי ואמרתי לה, אני לא אוהב להיכנס למעיינות קרים! אני יודע מה טוב לי! ואני לא צריך להרשים אף אחד! איזה תגובה מוגזמת.
אני אגיד לכם מה העניין, פעם כשהייתי נער, היינו כל הזמן בורחים מבית הספר למעיינות בהרי ירושלים, והמעיינות היו קפואים קפואים, ואנחנו היינו קופצים לתוכם, בכל מזג אוויר למרות שזה בכלל לא היה כיף, אייי אייי אייייי אני לא יכול לתאר לכם כמה שנאתי להיכנס למעיינות האלה, ובכל זאת, מרוב שרציתי להרשים, מרוב שרציתי להיות אחד מהחבר'ה, מרוב שרציתי להיות מקובל, הייתי הראשון שהיה מזנק למים! וכולם היו שואלים אותי, יאיר זה קר, זה קר, ואני הייתי מחייך אליהם, ומשקר להם, ואומר להם בקול רועד, זה סבבה.
אתם מבינים, הייתי נער כזה, קונפורמיסט וצייתן, שכל הזמן מנסה להוכיח את עצמו, שכל הזמן מנסה להוכיח לכולם שהוא כמו כולם. הייתי נער כזה, שנכנע ללחצים חברתיים בקלות. תמיד שנאתי להיכנס למעיינות קפואים אבל היום כבר יש לי את האומץ הזה, להיות אני, היום כבר לא אכפת לי מה יגידו, היום כבר לא אכפת לי שאני "לא מגניב", היום אני שלם עם עצמי, היום אני ואני מסתדרים סבבה, היום אני כבר לא צריך להרשים אף אחד, זה משהו שקורה כשמתבגרים, זה משהו שקורה כשהביטחון העצמי מתייצב, זה משהו שקורה לאנשים שהזהות שלהם לא תלויה באשרורים חיצוניים.
יום העצמאות תמיד תופס אותי לא מוכן, מותש ומבולבל. מדי שנה אני ניצב נבוך מול היום הזה, שהשמחה והדאגה, וההתרגשות והמבוכה, משמשות בו בערבוביה. כבר כמה ימים שאני מתפתל במחשבות, מה עליי לכתוב על המדינה האהובה שבה אני מגדל את ילדיי, כבר כמה ימים שאני תוהה, מה אני מאחל לאומה הקטנה והמבוהלת שלנו ביום חגה. ופתאום חשבתי לעצמי, שהתהליך שישראל עוברת בשנים האחרונות, דומה מאוד לתהליך שאני עברתי עם עצמי, כשהפכתי מנער מבוהל וחסר ביטחון, לגבר מתוסבך וחסר ביטחון, חחחחח, כלומר, אני מרגיש שבשנים האחרונות, המדינה שלנו קצת פחות לחוצה להרשים כל הזמן, וקצת פחות לחוצה "להיות כמו" אמריקה, או כמו אירופה, או כמו "ישראל המושלמת", וקצת פחות לחוצה להיות "מדינה". אני לא יודע, קשה לי להסביר את זה, אבל משהו בקדחתנות הישראלית, בחוסר הביטחון הישראלי, במגננה הישראלית, נרגע בשנים האחרונות. יש איזו נורמליות כזאת באוויר, איזו השלמה כזאת, שזהו, זה אנחנו, זאת המדינה שלנו, ככה זה נראה, ככה זה מרגיש, עכשיו אפשר רגע לנוח.
משהו פה נרגע, קשה להסביר את זה, הפוליטיקה עדיין מחורפנת, מחירי הנדל"ן עדיין מופרכים, הפקקים הולכים ומשתרכים, הסכסוך שבו אנחנו חיים לא קרוב לפתרון, ובכל זאת, משהו בישראל ובישראליות נרגע. המדינה שלנו כבר בת שבעים וארבע, היא כבר לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד, היא כבר לא צריכה אישורים ואשרורים ממדינות אחרות, מאזרחים אחרים, ממנהיגים אחרים, היא אפילו לא צריכה לקבל אישור מעצמה! היא לא צריכה לעשות רושם, היא לא צריכה למשוך תשומת לב, היא לא צריכה להתאמץ כל כך כל הזמן, העסק הרבה יותר נינוח, הרבה יותר שלו, הרבה יותר פתור.
אפילו הממשלה שלנו, המקרטעת והנהדרת כל כך (בעיניי), היא הוכחה לבגרות הנינוחה הזאת שעליה אני מדבר. שרי הממשלה מקבלים החלטות, מחוקקים חוקים, מעבירים תקציבים והכול בסדר! הכול בשליטה! משפחות ש"יורדות" מהארץ כבר לא מרסקות לנו את הלב, פוסטים משמיצים של דוגמניות אמריקניות כבר לא פותחים מהדורות, אפילו המלחמות שפורצות כאן מדי פעם מתנהלות בתוך קונטקסט שפוי יותר וקצת פחות חרדתי.
אחחחח אני לא יודע אם הייתי ברור, אבל בראש שלי ובלב שלי, זה ברור מאוד. מדינת ישראל של ימינו היא מדינה הרבה פחות מפוחדת, והרבה פחות מאופרת, והרבה פחות מתאמצת, והרבה יותר רגועה. וכל יום שעובר, כך נדמה לי, מקרב אותנו אל השפיות, אל הנינוחות, אל הבשלות ואל ההיגיון. כל שנה שעוברת הופכת אותנו למדינה עם קצת יותר ביטחון עצמי. וכמו בני אדם, גם מדינות שיש להן ביטחון עצמי לא צריכות להרשים אף אחד כל הזמן. כמו בני אדם, גם מדינות שיש להן ביטחון עצמי – יכולות פשוט להתקיים. פשוט להיות. בשמחה, ברוגע, ובפשטות. אמן. אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו בדרך הנכונה לדעתי. וגם זה לא מעט. חג עצמאות שמח.
