התלמידות שלי יודעות היטב שאני לא מרשה לומר "נשים מוכות". זה לא יכול להיות שם תואר כמו "רזה", "נמוכה", "מוכה". היא לא מוכת גורל בהגדרה. היא גם לא אישה "מוכה" כאילו היא זו שאחראית לסיטואציה. זה הוא האיש שהיכה ושם איש ישראל המכה: איש מכה. והיא? אישה שהיכו אותה.
ולפעמים הזוגיות מוכה. השנים חבטו בה, חיבלו בה. היא לא הייתה מוכה מאז ומעולם. פעם הייתה שם אהבה. פג תוקפה. ואיש לא עשה דבר כשזה עוד היה קריטי כל כך. איש לא דיבר על שימור זוגיות.
בניגוד לפוריות, כשכבר הבינו שיש דד־ליין ברור, בזוגיות משום מה עדיין לא הפנימו שכל יום הוא דד־ליין. שדווקא זוגיות מציבה מדי יום תאריך תפוגה אם לא נשמר אותה. ועדיין קיים הבדל אדיר. בשימור זוגיות אסור בתכלית האיסור להקפיא. חייבים מדי יום לכוון את החום, להפשיר את הכרת הטוב, את החיזור. בזוגיות רק חידוש יהיה שימור.
וכשדיברתי בכנס לרווקים ורווקות, סיפרתי להם על שני הרווקים הבודדים ביותר בעולם. הוא בן ארבעים ולא נשוי, ככל הנראה מפני שהוא יודע שמה שמציעים לו לא באמת מכיר בעומקיו. והיא – חז"ל אומרים שאביה מכיר לה את הטובים שבבחורים. אבל היא לא רוצה בהם. זו התקופה של חורבן בית שני, כשתלמידי החכמים "שְׁחוּצִים היו", שחצנים ומלאים בגאווה. הם היו רהוטים. הם קלטו את התורה בבת־אחת. והוא, נשרך מאחור. הולך אחר הצאן.
ויום אחד הוא רואה סלע שיש בו חור והוא שואל את הרועים מסביב בענווה מוחלטת: מי עשה את החור בסלע?
בניגוד לפוריות, כשכבר הבינו שיש דד–ליין ברור, בזוגיות משום מה עדיין לא הפנימו שכל יום הוא דד–ליין. שדווקא זוגיות מציבה מדי יום תאריך תפוגה אם לא נשמר אותה
הוא לא טיפש. הוא ודאי מבין מה שהם מבינים. אבל הוא פתאום מבין שאילו שפך את כל כמות המים שזרמה שם מאז ומעולם על הסלע בבת־אחת, לא היה נוצר חור. והוא מבין שגם הוא לא יתחתן בבת אחת. כרווק בן ארבעים הוא יודע שהוא יפגוש בת אחת ועוד בת אחת ועוד בת אחת. ואז, אולי אולי יתרכך הלב הזה. כי מבדידות האנשים הופכים קשים.
השיעור האמיתי של רבי עקיבא הוא שהוא נעצר מול מראֶה שהוא עובר על פניו מדי יום. פתאום יום אחד הוא מחליט להתפעל ממנו, לשאול לשלומו, לשאול את האישה הזו שלצידו, תמיד חזקה כמו סלע, האם שחקו אותך, המים, בקצב החיים השוטף הזה?
רבי עקיבא הוא בית ספר לגעגוע. הוא ידע שזה טיף־טוף איטי, ולא בבת אחת. המים והאבן יצרבו בליבו געגוע מתמיד גם לזו שהוא יחיה לצידה לאורך ימים ושנים. ולכן גם אחרי 12 שנה, כשהוא חוזר הביתה, היא מרגישה שדודה דופק בדלת. אבל היא אומרת לו: עקיבא עקיבא, אל תשכח, אנחנו מורים לשימור. מורים לשימור זוגיות. תראה את התלמידים שלך, מה יעשו לי כשתחזור? הם יכו אותי. אני אהפוך אישה שהוכתה, מפני שככה זה תלמידים שלא למדו שימור מהו. 12 אלף זוגים תלמידים היו לו, לרבי עקיבא. זוגיות שלא השתמרה.
וכך מספר התלמוד על רבי עקיבא שהוא בבית המדרש, ויש לו תלמיד שקדן במיוחד. הוא בטוח שגם אשתו של רבי חנינא בן חכינאי, ממש כמו רחל, שלחה אותו מרצונה ללמוד תורה. אבל הוא פוחד על הזוגיות הזאת שלא תשתמר. הוא מפחד על האישה שנשחקה. והוא נכנס לבית המדרש ואומר: חכינאי, לך הביתה. הבית צריך אותך. לך ושאל לשלום אהובתך.
חכינאי נוסע הביתה, נכנס בדלת ואשתו, מהזעזוע, נופלת ומתה. כשהתלמוד בעצם אומר: אנחנו מגנים את "הנכנס לביתו פתאום". אל תצפה שהזוגיות תשתמר לך מאליה. אתה לא יכול להיכנס הביתה פתאום ולצפות לראות שלאהבה יש עדיין דופק, כשאתה נכנס הביתה בלי לדפוק.
וזה מה שהיא עשתה ובעזרת ה' עוד תעשה, הרבנית ציפי לאו. היא הלכה שוב ושוב לעודד אותן במקלט לנשים שהוכו. היא הזכירה להן שהן לא "מוכות". היא סיפרה להן סיפורי תורה. אבל היא בעיקר פשוט נעצרה לידן, השחוקות, העזובות, הצמאות, ושאלה: למה.
והן, לנוכח הרוך האינסופי שלה, אמרו לעצמן: רגע. ככה הרוך יכול עדיין לרכך את ליבי שהפך קשה? אז גם אני יכול אוכל. גם אני אלך ואלמד שוב את החיים מאל"ף.
והן ילכו ללמוד, מפני שבניגוד לפוריות ובניגוד לזוגיות, לאהבה אין תאריך תפוגה. זה האל"ף בי"ת של האהבה.
אני מביטה ברב דוד לאו, האיש שהוכה כך פתאום, ומבקשת בעבורו שימור. שיהא שימור לחידוש שהיא, הרבנית ציפי.
