היסטוריונים של החינוך בארה"ב הראו כבר לפני שנים רבות כי רפורמות חינוכיות מהותיות המנסות לשנות את מערכת החינוך ובתי הספר מקצה לקצה לא הצליחו להיטמע בשדה החינוכי, וסופן היה שהוחלפו לאחר כמה שנים ברפורמה אחרת. האם זו עתידה של הרפורמה החדשה בבחינות הבגרות, שהציגו בהתרגשות רבה שרת החינוך ומנכ"לית משרדה? כנראה שכן, ובדיוק מאותן הסיבות שרפורמות חינוכיות בעבר נכשלו.
ראשית, ולמרות הכמיהה של רבים לשנות את בחינות הבגרות, הרי שמעבר מיידי של מערכת החינוך מתרבות של בחינות לתרבות של עבודות חקר, ועוד במספר רב כל כך של מקצועות, ייתקל בקשיים מקצועיים וארגוניים. למשל, האם מורה שהוכשר ללמד ידע בהיסטוריה, אזרחות או ספרות מתוך כוונה לבחון את התלמידים עליו, יכול לשנות בתוך כמה חודשים את מכוונותו המקצועית ולהתמחות בהוראת תלמידים לעבודות חקר? גם אם היה חפץ בכך, ואני בספק שמורים רבים למקצועות ההומניים מאמינים במעבר לעבודות במקום בחינות בגרות הנבדקות על ידי בודקים חיצוניים, הרי שלא קל להנחות בין שלושים לארבעים תלמידים בכיתה צפופה לכתיבת עבודה מעמיקה ויסודית. אפילו במוסדות להשכלה גבוהה, קורסי המבואות הכוללים סטודנטים רבים מסתיימים פעמים רבות בבחינה, ואילו הקורסים הסמינריונים המסתיימים בעבודת חקר מעמיקה כוללים מספר מצומצם של סטודנטים, מתוך הבנה שמרצה אינו יכול להנחות מספר רב של סטודנטים ועדיין לצפות לקבל מהם עבודות מעמיקות וחדשניות. למותר לציין כי מורים רבים יאלצו להתפשר על איכות העבודות שהם מקבלים ובלבד שתלמידיהם יהיו זכאים לתעודת בגרות.
שנית, בעוד שעל פניו נראה נכון להכשיר את התלמידים למיומנויות המאה העשרים ואחת, כפי שציינה השרה בדבריה, הרי שבפועל עשויים אנו דווקא להכשירם במיומנויות רכישת עבודות, מאותם אתרים רבים שיקומו כעת למען התלמידים המעדיפים שאחרים יכתבו את עבודתם. נכון, התלמיד יידרש להיבחן על העבודה, אך בהינתן מספר הנבחנים הרב לכל בוחן, אין לצפות שהבחינה בעל פה תהיה מעמיקה, וכך יוכל התלמיד להסתפק בהכרת העבודה שנכתבה עבורו ו"לשפוך" את מה שכתוב בה בפני הבוחן שימהר לסיים על מנת להספיק לבחון את שאר התלמידים הממתינים. זאת ועוד, היות שהזכאות לבגרות הפכה להיות מדד לשיפוט מוטעה של איכות בית הספר ואף של העיר עצמה, הרי הלחצים על המורים להעניק ציונים על העבודות בצורה נדיבה, יובילו רבים מהם בצער רב "לעגל" את הציונים כלפי מעלה, ומכאן שהפער בין איכות תעודת הבגרות ליכולותיו של התלמיד שוב יוטלו בספק. אחרי הכול, בדיקת עבודות מותירה כר רחב לבודק העבודה (בניגוד לבחינה התחומה לידע מסוים). לפיכך, לשם מה צריכים המורים לפגוע בדימוי בית ספרם – מקום עבודתם – ולתת לתלמידים ציון נמוך, לאחר שהשקיעו רבות כל כך בעיצובה המרהיב של עבודתם?
ולבסוף, הואיל ומקצועות מדעי הרוח אינם שייכים כעת למקצועות שעליהם נבחנים בבחינה חיצונית לבגרות, מטבע הדברים שהתלמידים יפתחו מדרג של מקצועות, ובראש מעייניהם יעמדו מתמטיקה, אנגלית, לשון ומקצוע מורחב, ואילו מקצועות כהיסטוריה, תנ"ך, ספרות ואזרחות יידחקו לקרן זווית במוחם. במצב זה, תוך מספר שנים, תתמלא הארץ בבוגרים שהידע שלהם על ההיסטוריה של מדינת ישראל או על חשיבותה של הדמוקרטיה וזכויות אדם יהיה מוגבל ביותר, אם בכלל, שהרי לא נדרשו הם להטמיע שום ידע ממה שנלמד, אלא להתמקד בהיבט צר בעבודתם. אז תקום צעקה על הסכנה של דור מעין זה לעתיד המדינה ובמהרה יוחזרו בחינות הבגרות "הגרועות" אך המוכרות למערכת החינוך, לפחות עד לרפורמה החינוכית הבאה.
פרופ' יזהר אופלטקה הוא מרצה בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל-אביב
