בגאורגיה הזיקוקים הם חוקיים להפעלה ביתית וכשטיילנו בקיץ בשנה שעברה כל מה שעניין את חבורת הבנים שלנו היו מתי אפשר לקנות זיקוקים. אני אמרתי "אף פעם" ונתנאל אמר "כשנגיע לכפר מרוחק וחשוך במיוחד". וכך כשהגענו לכפר מרוחק וחשוך במיוחד הם קנו זיקוקים במכולת הקרובה. ככה, ליד הלחם והחלב מונחים זיקוקים. יותר מדויק לומר רק חלב כי לא היה לחם, אבל זיקוקים? היו גם היו.
אני כמעט התעלפתי מחרדות וחישבתי את מרחק הנסיעה של אמבולנס (רחוק, אמרנו כפר מרוחק במיוחד) אבל מסתבר שלא כל דבר מורכב צריך לשלול כחבילה אחת לחלוטין, אם יש דרך לעשות את זה, כנראה שיש דרך לעשות את זה. ובאמת, הילדיםם זכו ללמוד שכללי בטיחות הם לא סתם משהו משעמם שנאלצים להקשיב לו לפני שמגיעים לריגוש הגדול. הם גם זכו ללמוד שגם כשעושים משהו מפוקפק יש לו דרך טובה ודרך גרועה. הייתי שמחה לחשוב שהם לעולם לא יעשו דברים מפוקפקים אלא רק מה שמאה אחוז בטוח וטוב, אבל אני מכירה במציאות, סך הכל גם אני מדי פעם חיה בה, ויודעת שעדיף שילמדו להתנהל יותר טוב גם באיזורים פחות טובים. סיכומו של דבר מה אני אגיד- היה יפה. הם הזמינו את הילדים של בעלי הגסטהאוס והמבוגרים לא הפסידו את ההזדמנות והגיעו גם והשמים החשוכים במיוחד, הוארו.
לא יודעת למה, יש בזיקוקים משהו אחר, אולי רגע של שלטון האדם על השמים, לרגע אתה יכול לשלוט במאורות, להשפיע על צבעוניות השחור האינסופי שמעליך, אולי חוויית העושר- לשרוף כסף, כפשוטו. אנחנו לא מדינה בהישרדות ששומרת את כל הכסף ללחם ולביטחון, אנחנו כבר מדינה עם שפע שיכול להתפנות לקומת היופי, השעשוע, המשחק, והעונג. והנה פעם בשנה אנחנו יכולים לשרוף קצת כסף נטו על שעשועים. בדיסנילנד יש כל ערב זיקוקים, כי זה מהותו של הפארק- שעשועים.
הרגע הזה שנגמרים הטקסים והשמים מוארים בגשם צבעוני שנשפך על ראשינו כמו ברכה או אישור מהשמים, הוא רגע של התרוממות רוח, של מן הגעה אל מנוחה ונחלה לאומית, הנה פינת הדיסנילנד שלנו- חמש דקות של שעשועים בתוך ים העמל והקרבות. נכון, שעשועים פרטיים יש כל הזמן, חופשות ותרבות וכיף, אבל כמדינה, יום העצמאות כולו ורגע הזיקוקים יש בו מחוויית העושר הלאומית המשותפת.
בשנים האחרונות התעוררה סוגיית הפיצוצים שמלווים את הצבעוניות והאור וכל מועצה ועירייה החליטה מה שהחליטה. אני חושבת שלא צריך להפוך את זה מיד למלחמת בני האור- (הפעם זה דווקא מי שמוותר על האור) בבני החושך (מי שרוצה את הזיקוקים). למלחמה מוסרית שבה הצדדים מובהקים – מי שלא מוכן לוותר על ההנאה הילדותית האגואיסטית והפרימיטיבית שלו לטובת ערבות והתחשבות בזולת. לעומת מי שכן.
ערבות והתחשבות לא מוכחות רק במעמד הזיקוקים ויש אנשים שמוכיחים ערבות יומיומית באלף צורות אחרות. יותר מזה- בשנים האחרונות יש הרבה 'זולת' הרבה נושאים מוצפים ויש להם לגיטימציה ציבורית לצרכים ודקויות משל עצמם ואולי יש אנשים שעושים שיקולים משלהם ובוחרים בתוך כל זה איזה נושא הוא 'הזולת' שבשבילו הוא יוותר.
בעיני צריך לתת לאנשים את החופש הזה ולא להביע כל כך הרבה חוסר אמון באנשים ולהקטין אותם ולהכתיב להם בהרבה נושאים כל היום אמות מוסר. בסוף, יש לי אפילו השערה לא מבוססת בכלל שלא מעט עמישראל בערים, במושבים, בעיירות, ששמחים בשמחת העניים הזאת ומבקשים שתמשיך הם אנשים שאכלו לא מעט קרבות בעצמם והם מסתדרים עם זיקוקים ביום העצמאות (אולי כמו שהם מתמודדים עם רעמים חזקים בחורף?) ומחבקים את הילד שלהם ואומרים- אתה רואה מאמי איזה יופי? מזל שיש לנו מדינה!
