הכרזת העצמאות בה' באייר 1948 הייתה הימור מדיני בסיכון גבוה מאין כמותו. הידיעה שהיישוב היהודי הקטן, שבקושי הצליח להתמודד עם מתקפת הטרור הערבית שפרצה עם הכרזת החלוקה באו"ם כחצי שנה לפני כן, יתמודד כעת מול צבאות ערביים קונבנציונליים, הייתה מפילת אימה. ההערכות המדיניות והצבאיות בעולם היו חד־משמעיות: היתרונות הם בצד הערבי, ישראל לא תעמוד בהתקפה.
למרבה המזל, בן־גוריון הבין כבר מאמצע שנות הארבעים שהקמת המדינה תוביל באופן בלתי נמנע למלחמה קונבנציונלית. ככל שהתקרב הרגע, הכרתו רק התחדדה. בדצמבר 1946 הוא ביקש וקיבל מהקונגרס הציוני את תיק ה"ביטחון", שהיה במידה רבה פרי יצירתו שלו. חצי שנה לאחר מכן כבר נתן הוראות ברורות: "נוכח התקפה מזוינת מצד הערבים תיתכן רק הכרעה של כוח, הכרעה צבאית יהודית… זהו התפקיד הבוער בתקופה זו". בינואר 1948 נאם בן־גוריון במרכז פועלי א"י: "חכמת ישראל עכשיו היא חכמת המלחמה, זו ולא אחרת, זו ורק זו בלבד… הועמדנו בפני מבחן עליון לפני שהוכנו לכך – ועלינו לעמוד בו, אחרת יהא זה המבחן האחרון שאין אחריו כלום אלא כליון. ומשום כך קשה לי עכשיו להבין כל לשון אחרת מלבד לשון המלחמה. אני שומע כל לשון אחרת כלשון זרה… אם לא נעמוד במבחן, לשווא כל הדיבורים על גאולה ומדינה ותיקון עולם ועתיד וחירות וכל שאר הדברים הטובים והיפים – כל אלה עכשיו אינם אלא מלים, מלים, מלים. הבחינה האמתית, היחידה, היא – נצחון במלחמה".
"יש להם רצון טוב, יש להם יכולת גנוזה, אבל בשביל לעשות נעל צריך ללמוד את מלאכת הסנדלרות", כתב בן־גוריון על מפקדי ההגנה
בן־גוריון הבין היטב שהצהרת העצמאות תוביל את הערבים לתקוף, ולכן היא מהווה סיכון קיומי. אלא שהוא גם הבין שמדובר ברגע של הכול או כלום, כעת או לעולם לא. נטייתנו הטבעית מול הכרעות בסדר גודל כזה היא למשוך זמן, לדחות את ההכרעה הדרמטית בכל תואנה ודרך. בן־גוריון קורץ מחומר אחר. הוא הבין שמרגע שהבריטים מתפנים מהארץ, הזמן משחק לרעת היהודים. שללא מדינה עצמאית, היישוב היהודי יישחק תחת גלגלי הריחיים של טרור ולחץ מדיני ערבי, עם יתרונותיהם העצומים בשטח, בכוח אדם ובמשאבים. לאורך זמן, הנתיב היחיד להתמודדות עם העוינות ושאיפות ההשמדה הערביות עבר, למרבה הפרדוקס, דרך הקמת מדינה שתעלה עוד יותר את זעמם. לו יוחמץ חלון הזמן ההולך ומתקצר, היישוב לא יחזיק מעמד ומדינה יהודית תהפוך לחלום שהולך ומתרחק.
אלו היו השיקולים שהובילו את בן־גוריון להכרזה שמשמעותה מלחמה, שאכן התממשה באופן מיידי עם פלישת מצרים, ירדן, סוריה ועיראק, בסיוע סעודי ולבנוני. הבעיה היא ששיקולים לא מנצחים מלחמות קיומיות; לשם כך בן־גוריון והיישוב היו זקוקים לצבא.
להקים צבא
אולי חובנו הגדול ביותר לבן־גוריון, חוב עצמאותנו, טמון בנקודה זו. בן־גוריון הבין בזמן ש"ההגנה" איננה הארגון המתאים להדיפת פלישת צבאות קונבנציונליים. במהלך 1947 קיים ה"זקן" המודאג את מה שנודע כ"סמינר", מעין ועדת חקירה אישית שלו ל"הגנה". הוא בדק ותחקר את הארגון בשיטתיות, ריאיין את בכיריו ואת דרגי הביניים, סייר בשטח – והזדעזע מהממצאים, שאימתו את חשדותיו המוקדמים.
ה"זקן" הריאליסט נתקל בחשיבה שבלונית, לא מקצועית ולא אסטרטגית. הוא ראה שכוח המגן ביישוב התאים את עצמו ללוחמת גרילה, שהייתה רלוונטית לאיום הטרור, אבל לא לאיום הצבאי החדש. הוא זיהה את החוסרים בציוד, ארגון, הכשרה ותכנון, וגרוע מכך – הוא תפס את עומק חוסר המודעות של אנשי הביטחון לקוצר ידם, שלוּוה, כפי שקורה לרוב במקרים הללו, בביטחון עצמי מופרז. ב־27 במאי כתב ביומנו: "אין אימון מספיק אף בחטיבה. מחסור במפקדים, והמפקדים המצויים אינם מספיקים. אין ניסיון של פעולה, התכנון לקוי, מבנה התקציב לא מכוון למטרה. הפגם הקשה ביותר – לא נוצל הניסיון והחומר האנושי הצבאי. הציוד לא מותאם. נעדרה הרבה שנים אידיאה מרכזית – מהו התפקיד?"
העושים במלאכת הביטחון, אנשים מסורים ואמיצים ללא ספק, נפגעו ממסקנותיו. מפקדי "ההגנה" ראו עצמם מוכשרים לעילא וזלזלו בקצינים יוצאי הצבא הבריטי. ביקורת בן־גוריון נדחתה במרמור, ותרחישיו האסטרטגיים על פלישה צבאית ש"ההגנה" לא תוכל לה נתקלו בבוז. הוא הרי לא היה איש צבא "מקצועי". בן־גוריון לא הופתע. הוא ידע: "נצטרך לעשות מלאכה לא־קלה – לעקור מלב האנשים הקרובים לעניין את האמונה שיש להם משהו: אין להם כלום – יש להם רצון טוב, יש להם יכולת גנוזה, אבל צריך לדעת: בשביל לעשות נעל, צריך ללמוד את מלאכת הסנדלרות". הוא גם הבין שהרפורמה שהוא מוביל תכלול מאבקים ועוינות אישית, אבל סירב לוותר ולסכן את המפעל הציוני.
ביוני 1947 פרסם בן־גוריון את מסקנותיו החריפות, שבישרו על רפורמה ארגונית שלמה, כולל הדבר הנחוץ והמאתגר מכול: חילופי אישים בצמרת. יעקב דורי חזר לתפקיד הרמטכ"ל (במקום יצחק שדה), וישראל גלילי התמנה לראש המפקדה הארצית של הארגון (במקום זאב פיינשטיין). יגאל ידין מונה לראשות אגף מבצעים, וחיים לסקוב, רב־סרן שהוכשר בצבא הבריטי, מונה לקצין הדרכה ראשי. כך הציב ה"זקן" במקומות מרכזיים את השותפים לדעתו בדבר הרביזיה המשמעותית הנדרשת מכוח המגן. בן־גוריון גם קבע שהפיקוד העליון יכלול אותו, את גלילי ואת דורי, ויצר פיקוח אזרחי־פוליטי על הכוחות החמושים של היישוב.
בעקשנות ראויה לשבח הצליח בן־גוריון לחולל רפורמה שלמה בכוחות המגן של ישראל, שממנה צמח צבא ההגנה לישראל. הוא הכתיב תפיסה אסטרטגית, שינה וייעל את הארגון, הגדיל את מספר הלוחמים, בנה תשתית לרכש נשקים מחו"ל, שיפר את יכולת הייצור והתקשורת, וקידם במערכת את האנשים שהבינו את צרכיו, הבנתו וראייתו.
בזכות חדות הבנתו, נחרצותו ומנהיגותו, כשהגיע "המבחן העליון" – ישראל הצעירה עמדה בו. בן־גוריון השאיר לנו במלחמת העצמאות לא רק צבא, אלא גם לקח היסטורי על מנהיגות אמיצה, שמשכילה לא רק לזהות סכנות אסטרטגיות, אלא גם יודעת להציב את השיקול הלאומי מעל כל שיקול אישי או מערכתי. בחייה הלאומיים של מדינת היהודים זוהי לא פחות ממורשת קיומית הכרחית.
