אמנת איסטנבול: מניפסט משיחי מבית מדרשו של השמאל

מאז האמנה החברתית מבית מדרשם של הובס, לוק ורוסו, גילו בני האדם שלפוליטיקה יש הרבה מאוד כוח, והחלו להתמכר לכוח הזה. בעוד השמרנים טוענים שצריך להשתמש בכוח הזה במשורה ובזהירות, רק לצורך פתרון בעיות ממוקדות, השמאל התפתה להאמין שהכוח הזה מאפשר להשיג הרבה יותר: שינוי מוחלט של המציאות וריפוי תחלואי העולם. בעקבות זאת, הציפייה של השמאל מהפוליטיקה תמיד הייתה גבוהה מאוד. באמצעותה חתר להשיג שוויון מוחלט, לפתור את בעיות האקלים, להקים חברת מופת ולכפות אוטופיה של שוויון.

באחד הפרקים בהסכת "מפלגת המחשבות" טוען מיכה גודמן שהצורה שבה השמאל תופס את הפוליטיקה מזכירה מאוד חשיבה דתית־משיחית: אבותינו הולידו אותנו לעולם מקולל מחטא קדמון, בעתיד צפויה לנו גאולה מזהירה; אנחנו חיים בתווך, מצווים לתקן את המציאות ולהביא את המשיח. וכמו בסיפור המשיחי הדתי, גם הסיפור המשיחי החילוני מעניק לאדם משמעות עמוקה: אנחנו חלק ממשהו שגדול מאיתנו. לתיקון שנעשה תהיה השפעה קוסמית. או כמו שאמר ברק אובמה: Yes We Can, אנחנו יכולים לשנות את העולם.

הזרמים השונים בשמאל נחלקים בהגדרת החטא והגאולה. אצל מרקס החטא היה השעבוד של הפועלים לבעלי ההון, והגאולה היא הסוציאליזם השוויוני; בגרסת הבטא של השמאל הישראלי החטא היה הכיבוש, והגאולה בחלוקת הארץ; בגרסה עדכנית יותר החטא הוא אי השוויון, המשתקף בין היתר במבנה הפטריארכלי של המשפחה המסורתית, והגאולה היא שחרורה המוחלט של האישה מעולו של הגבר.

אמנת איסטנבול, שאותה מתכנן שר המשפטים גדעון סער להביא לאישור הכנסת בשבוע הבא, היא דוגמה מאלפת למניפסט פוליטי הכולל את כל המרכיבים של חשיבה אסכטולוגית־משיחית מבית מדרשו של השמאל.

האמנה, שלא רק איסטנבול הטורקית איננה חתומה עליה אלא אף ארה"ב, קנדה ויפן – עוסקת בנושא שלכאורה יש עליו קונצנזוס: מאבק באלימות כלפי נשים. לית מאן דפליג שאלימות בין בני אדם בכלל, ואלימות כלפי נשים בכללה, היא תופעה קשה ורעה. על חברה חפצת חיים  לגנותה בכל פה ולעשות הכול כדי לבערה מן העולם.

ישראל נמנעה עד כה מאימוץ האמנה מאותה הסיבה שגרמה לממשלות הימין שלא להכניס את המילה "שוויון" לחוקי היסוד. הרעיון המופשט נפלא, אך ניסיון העבר מלמד שהיישום שלו בידי שופטי בג"ץ יהיה הרסני

מה עושים מומחים למדיניות ציבורית הנדרשים להציע טיפול שורש לבעיה חברתית? מנתחים את הבעיה בכלים אמפיריים, ממפים את ההיקפים שלה ואת התפוצה שלה, ומציעים פתרונות ממוקדים. כלל הזהב שאמור להנחות את מי שעוסק במדיניות ציבורית הוא שטיפול בבעיות חברתיות חייב להיות רציונלי ומדויק. הדיוק הכרחי כדי שהפתרון לא יהפוך בעצמו לבעיה. הסכנה של כל רגולטור היא הפיתוי לרגולציה אימפולסיבית ואגרסיבית, כך שה"פתרון" הופך לבעיה חדשה שלא נצפתה מראש.

נניח, רק לשם המחשה, ששר משפטים רוצה "להיכנס" באלימות הגואה במגזר הערבי. הדרך המהירה ביותר היא אסטרטגיית הפצצת־שטיח: לשנות את פקודת הראיות, סדר הדין הפלילי וחוק המעצרים, ולקבוע למשל שמעתה אפשר להרשיע חשוד על בסיס הודעה במשטרה של מקור מודיעיני שאיננו נחשף, איננו מעיד ולא עובר חקירה נגדית; במקביל לאפשר לעצור חשוד עד סוף ההליכים גם ללא "ראיות לכאורה". עקומת הפשע תצנח במהירות, אבל יהיה לזה מחיר: עלייה תלולה בהיקף הרשעות השווא. מסיבה זו אנו מתעקשים לשמור על האיזונים והבלמים הכלולים בדין הפלילי. לדיוק הזה, כפי שנראה בהמשך, אין זכר באמנת איסטנבול.

בנובמבר 2020 פרסם מכון המחקר של הכנסת נתון מעניין: בשנים 2018־2020 נרצחו 69 נשים בידי בני זוגן. מביניהן, 58 אחוז היו ערביות, ו־16 אחוז ממשפחות מצוקה של עולים מאתיופיה או ממדינות הגוש המזרחי. רק רבע מכלל הקורבנות הן ממשפחות יהודיות "צבריות". כל אישה היא עולם ומלואו, אולם כשבוחנים שימוש בתותחים הכבדים של המדיניות הציבורית, והוגים הצעות שחותרות לשינוי האיזונים והבלמים בדין הפלילי, למספרים הללו יש משמעות דרמטית: אלימות כלפי נשים במגזר הערבי היא חלק מבעיית אלימות קשה וחריפה שממנה סובל המגזר בשנים האחרונות. זהו נתון שחייב להיות מובא בחשבון. בנוסף, יש פתרונות שיועילו במגזר היהודי אך לא בערבי, ולהפך. לכן, כל פתרון חייב להביא בחשבון את המגזר שאליו הוא מופנה. להיבט הזה אין זכר באמנת איסטנבול, הרי זה לא תקין פוליטית.

משחק במושגים

אמנות בינלאומיות הן עניין רציני. דוגמה טובה לכך היא אמנת ה־FATF של מדינות ה־G7 לאיסור הלבנת הון. במצגת שהכנתי פעם הראיתי כיצד שינתה האמנה מקצה לקצה את הדין הפלילי הישראלי, ויצרה "שוק פלילי חדש" של כתבי אישום והרשעות. אלא שבניגוד לאמנה ההיא, שהתייחסה לבעיה גלובלית ממשית שהדין הפלילי במדינות שונות לא העניק לה מענה מספק, אמנת איסטנבול היא סרט אחר לגמרי. הטקסט שלה מעלה חשד כבד שבעיית האלימות היא רק התירוץ של מנסחיה. מה שבאמת מעניין אותם הוא הנעה של מהפכה חברתית פרוגרסיבית, לא פחות.

כבר בפרק המבוא קושרת האמנה בין "אלימות כלפי נשים" ובין "ביטוי של יחסי כוח לא שוויוניים היסטוריים בין גברים לנשים, שהובילו להשתלטות ולאפליה של גברים כלפי נשים ולמניעת קידום מלא של נשים". האמנה קובעת כי "האופי המבני של אלימות כלפי נשים הוא אלימות מבוססת מגדר… אחד המנגנונים החברתיים החיוניים שבאמצעותם נכפה על נשים מעמד של כפיפות בהשוואה לגברים".

תרגום אונקלוס: גבר המכה את אשתו איננו "סתם" גבר המכה את אשתו. הגבר הטיפוסי הזה מייצג את כלל הגברים המבקשים לכפות את שליטתם על הנשים. כדי לבער את הנגע יש לחולל מהפכה חברתית שתשנה את יחסי הכוחות הפטריארכליים. לא די בהענשה או חינוך של הגברים המכים, אלא יש להניע מהפכה מרקסיסטית שלמה. בפרשנות מרחיבה של האמנה, גם מצב שבו אישה מרוויחה פחות מגבר משום שהיא עובדת פחות שעות או בוחרת במקצוע הומני, יכול להיחשב "אלימות כלפי נשים".

כדי לתקן את העולם, האמנה קובעת יעדים: הזרמת תקציבים נדיבים לארגוני נשים ("הצדדים [=המדינות החותמות על האמנה] יקצו משאבים פיננסיים ואנושיים מתאימים ליישום המדיניות… כולל אלו שמנהלים ארגונים לא־ממשלתיים והחברה האזרחית"), מה שמסביר את התמיכה הנלהבת של מרכז רקמן ושדולת הנשים באמנה; מיסוד שיתוף פעולה הדוק יותר בין הממשלה לארגוני הנשים ("הצדדים יעניקו הכרה, עידוד ותמיכה לעבודת הארגונים הלא־ממשלתיים"); תקצוב תוכניות ממשלתיות לחינוך מחדש של הציבור ("לקדם שינויים בדפוסים החברתיים והתרבותיים של התנהגות גברים ונשים במגמה לבער דעות קדומות, מנהגים, מסורות, וכל נוהג אחר המבוססים על רעיון נחיתות הנשים או תפקידים סטריאוטיפיים לגברים או לנשים").

על הסעיף האחרון כדאי להתעכב. לא נדרשת "פרשנות תכליתית" יצירתית כדי לראות איך הוא הופך לנשק משפטי נגד קהילות דתיות. פרקטיקות של הפרדה מגדרית, אפילו בבתי כנסת, יכולות בקלות להיכלל ב"דעות קדומות, מנהגים, מסורות וכל נוהג אחר המבוססים על רעיון נחיתות הנשים". מי שעקב אחר העתירה לבג"ץ שהגישו שדולת הנשים, המרכז הרפורמי לדת ומדינה והאגודה לזכויות האזרח במטרה לבטל את מסלולי הלימודים הנפרדים לחרדים במוסדות להשכלה גבוהה – יכול היה לקרוא שם ניסוחים דומים. כאשר מדינת ישראל הרשמית תהיה חתומה על אמנה בינלאומית הכוללת את הסעיפים הללו, הכוח של הארגונים הרדיקליים בבג"ץ יגבר באופן ניכר.

בהמשך האמנה מופיעה קביעה היררכית המציבה את הדתות והמסורות במדרג נחות: "הצדדים יבטיחו כי התרבות, המנהג, הדת, המסורת… לא ייחשבו כהצדקה לכל מעשה אלימות המכוסה במסגרת אמנה זו". גם כאן המשחק במושגים יוצר רשת רחבה בהרבה מהכותרת: האלימות מוגדרת בצורה רחבה ואמורפית, והמאבק באלימות מצדיק דה־לגיטימציה לתרבויות דתיות שלא מיישרות קו עם הערכים החדשים. עוד קובעת האמנה ש"רדיפה מבוססת מגדר" תהיה עילה לקבלת זכות פליט. כך למשל, נשים ממדינות אפריקניות שבהן נהוגה מילת נשים, תוכלנה להתדפק על שערי ישראל ולדרוש אזרחות בעילת פליטות. זו כבר לא פרצה, אלא חור ענקי בגדר. השר סער אומנם הצהיר שהסעיפים הללו ייושמו בהתאם לפרשנות אמנת הפליטים בידי ישראל, אולם המשמעות המעשית עלולה להיות שהכדור יעבור לידיים של המשפטנים והיועמ"שים, שיחליטו בכל מקרה לגופו.

הסיבה שישראל נמנעה עד כה מאימוץ האמנה היא בדיוק אותה סיבה שגרמה לממשלות הימין שלא להכניס את המילה "שוויון" לחוקי היסוד. הרעיון המופשט נפלא, אך ניסיון העבר מלמד שהיישום שלו בידי שופטי בג"ץ יהיה הרסני. מה שנכון ביחס לשוויון, נכון שבעתיים ביחס לאמנת איסטנבול.

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "המסגרת המשפטית הרחבה שכבר קיימת בישראל היא שמאפשרת למדינה להצטרף לאמנה. הוראות האמנה ביחס לקידום שינוי דפוסים חברתיים המבוססים על נחיתות האישה,  תואמים את הדין הישראלי. הדת היהודית, והתרבות הישראלית כולה, בוודאי אינה מקדשת אלימות נגד נשים. על כן, משמעות הצטרפותה של מדינת ישראל לאמנה היא חיזוק כלים קיימים, וריכוז נתונים ופעולות באופן שמאפשר התמודדות יעילה יותר בתופעה.

"בקשר לטענות שהועלו כי מדובר באמנה אשר תיצור מהפכה בערכי המשפחה, מדובר בתיאור אשר אין לו אחיזה באמנה. הצטרפותה של מדינת ישראל לאמנה תאפשר לה לשפר את הכלים שלה בהתמודדותה ארוכת השנים עם התופעה של אלימות מגדרית, ותחזק את השיח סביב תופעה קשה הקיימת בכלל רחבי הארץ, באופן שצפוי לייעל את המערכת ואף להציל חיי אדם".