הם מלווים אותך בדרך, בשכונות ובכבישים המהירים. דגלי ישראל על עמודי חשמל, ברחבת בית העירייה, על תרנים במגרשי הספורט של בתי הספר. שרשראות כחולבן בשרון משתפלות מגגות רבי־קומות עד לחניה, קורצות לנוסעי כביש שש. דגלי ענק לצד דגלי המועצה ביישובי העמק; דגל ישראל לצד דגל העדה הדרוזית בחורפיש. מטח כבוד של דגלים מקשט את הכיכרות בפריפריה, כמו מודיע לעובר האורח: כאן אין כניסה לפוסט־ציונות. כאן חוגגים את ההתיישבות העברית.
בימי התקומה גם הבתים הפרטיים לובשים חג. כן, עדיין. בכביש פוחת והולך משנה לשנה מספר כלי הרכב הנושאים ציונה נס ודגל, אבל המרפסות והחצרות עדיין קוראות בגאון: אני ישראלי, ומה אתם יודעים? גם באווירה האנטי־לאומית של שנות האלפיים אני ישראלי גאה. חלק מהאזרחים לא מחכים ליום העצמאות: דגלי ענק מקדמים את הבאים לביתם לאורך כל השנה. עוד לפני שעברת את המבואה אתה יודע: כאן מוקירים תודה. דיירי הבית לא רואים במדינה אירוע מובן מאליו, בטח לא משהו להבליע בגלובליות מטשטשת זהות.
כבר שנה שאנחנו בדרכים, ברוך גרינברג ואני. הטרנזיט שלו סוחבת בעליות את הכורסה הנודדת ואת ציוד הצילום הכבד; הסוזוקי שלי את המחשב הנייד שאוסף לתוכו עולם ומלואו שהוא עדיין רק חתיכה קטנה מפסיפס ישראלי שלם. כבר שנה אנחנו יוצאים מפוהקים עם שחר, וחוזרים מוארים ומחוזקים בערב מסיפורי תקומה. סיפוריהם של אודים מוצלים מאש, לוחמי קרבות, בוני יישובים. משפחות עולות, משפחות שכולות, משפחות פצועות, ולא פעם גם וגם וגם.
באביב תשפ"א קמנו והתחלנו להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה. מרמת־מגשימים ועד קיבוץ יטבתה, מארגמן שבבקעת הירדן ועד לערי החוף, ועוד היד נטויה. ארץ ישראל היפה? ארץ ישראל המהממת. בכל העונות, בכל המקומות, עם כל האנשים. אנחנו נכנסים אליהם הביתה, יושבים איתם על כוס קפה ועוגה ומים ותמרים. ולא, לא צריך צהריים. אנחנו מסודרים, באמת. בטח לא מרק ועוף וקובה. טעים, שתהיו בריאים. אני יושבת וכותבת, ברוך מתרוצץ עם מצלמה בין קירות הבית והחצר והאנשים. מספר את הסיפור כמו שאי אפשר לספר באלף מילים.
ובתוך כל הטוב הזה יושבת גם מועקה. אחרי סיפורי הילדות, והבגרות, וראשית המדינה. אחרי הפציעה והאבל, השיקום וההחלמה. גם האופטימיים והחייכניים שבהם זורקים אנחה. ואתה מוצא שם חשש כבד, ואי שביעות רצון. וכן, אכזבה. אל תטעו, הם משוגעים על המדינה. בנייה וכבישים מהירים מרחיבים להם את הלב. ילדים מתרוצצים בקריאות עבריות מעלים בעיניהם דמעות אושר וגאווה. אם רק היינו יודעים איך נראתה דרך הכורכר המקרטעת, וכמה קוצים ודרדר כיסו הבלוקים תחתיהם, וכמה מהר להגיע, למרות הפקקים, וכמה נגיש לדעת, למרות הטכנופוביה. אם המדינה עשתה עוול להם או להוריהם, הם מחליקים את זה בהבנה. מדינה צעירה. ומלחמות. וצנע. היה מורכב. הייתה אפליה. והזנחה. ותרבות סמוך מסוכנת. אבל א־לוהים שמר. א־לוהים ימשיך וישמור.
אבל עכשיו, עכשיו הם מודאגים ומאוכזבים וחוששים. מהקרע בחברה. מהצעקנות. מהשחיתות. אוי כמה שהם כועסים על השחיתות. לא ככה הם דמיינו את המדינה. לא ככה קיוו שיחנכו בה, שינהלו אותה, שיאבטחו אותה. ואנחנו נעים באי נוחות, מרגישים שפישלנו. הם הרי ציפו מאיתנו ליותר. לפחות הם לא נכנסים לטוויטר. אבל הם לא צריכים. הם רואים ושומעים. במכשיר הרדיו במטבח, במקלט הטלוויזיה בסלון, הם רואים אותנו מתלהמים. אף פעם לא היה ככה, הם טוענים. היו מחלוקות קשות. בטח, אבל הקימו פה מדינה. והיום? היום מרגישים התרחקות מערכים. רק כסף, וצעקות, וחוץ לארץ.
אחר כך אנחנו עוברים לכורסה שברוך מיקם בזווית הכי נכונה ומרגשת. ומתחילים הפלאשים והחיוכים. ואנחנו עומדים מאחוריהם לתמונת סלפי מסורתית, צוחקים. לשעות אחדות אנחנו חוזרים לגטו או לבוץ במעברה; לחציית התעלה, וללבנון הראשונה. לתמונות משפחתיות מרובות משתתפים. זו הנכדה, זה הנין. אנחנו מודים להם על מה שעברו ועל מה שבנו, והם מצטנעים. הקימו מדינה, ואפילו לא יודעים.
כשנצא משם תחכה לנו המציאות העגומה בפושים מאתרי החדשות. דגל פלסטין מתנוסס בהר הבית, שלטי ענק של חמאס גם כן. שר בממשלה יגיד ש"אנחנו לא נלחמים בדגלים, אנחנו נלחמים בטרור". לאורך כביש שש יעמדו אלה מול אלה דגלי ישראל מהצד המערבי ודגל פלסטין במזרח. וזה קשה ומאכזב. כי כבר עברו שנים, ומלחמת הקוממיות מסרבת להיגמר. ויש עייפות החומר, ויש חשש ואכזבה. וא־לוהים שמר. א־לוהים ימשיך וישמור. ואסור לסמוך על הנס.
ואז נקום בבוקר ונצא אל היעד הבא. נתדלק שם את עצמנו ציונות ונחישות ואכזבה קלה. ונשמע אותם מבקשים מאיתנו שוב: שמרו על המדינה הזו, למען השם. שמרו על המדינה. עוד לא תמו כל פלאיה, אבל גם לא תמה מלחמתה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
