כבר שבע שנים זה החלום הכי גדול של שירן: אני, היא, פריז. לא בהכרח בסדר הזה. לפני שבע שנים זה לא הסתדר, ואז נולד העולל, ואחריו התאומים, והתחילו הבלגנים. כשהילדים קצת גדלו ונעשה מלחיץ פחות להשאיר את שלושתם עם סבתא, הגיעה הקורונה. והנה עכשיו, רגע לפני שאני נושק צרפתית לארבעים, שירן הודיעה לי שהיא קנתה כרטיסים, הזמינה מלון ושיחדה שתי סבתות. נוסעים.
בניכוי מרכז העיר עפולה על מזרקותיו וחנויות הפלאפל שבו, פריז היא ללא ספק המקום הכי יפה שראיתי בחיי. אין פינת רחוב אחת שלא מעוררת חשק להוציא טלפון ולצלם. הבעיה היא שכשאתה מביט בתמונה בטלפון אתה מגלה את קריית־אונו עם פסלים. אירופה תמיד בשיפוצים. כל בניין יפה בלונדון, בברצלונה או בפריז עטוף בפיגומים עם שלט שמודיע שהשיפוץ יושלם בעוד ארבע שנים. רק למגדל אייפל זה לא מפריע, הוא גם ככה תצוגת הפיגומים המרשימה בעולם.
יש משהו יפה בחנות של אפל בבניין בן 700 או בקורקינט חשמלי ליד מוזיאון שנבנה לפני 300 שנה. הליכה בפריז גורמת לך להבין שהיו אמורות להיות עד עכשיו 75 מלחמות עולם, אלמלא הצרפתים היו עסוקים מדי בגילוף. על כל בניין עשרה פסלים, על כל חלון שלושים עיטורים, על כל ידית שמונים חריצים. מה זו פריז? להתלהב עד השמיים מידית של דלת.
בונז'ור בולנז'רי
הצרפתים בזים לאנגלית. הם פשוט לא מוכנים להתמסר לשפה הניאנדרטלית הזאת. גם במרכזי התיירות הגדולים ביותר מצאתי את עצמי מדבר לטלפון של מלצריות שתרגם להן את השאלה המורכבת "איפה השירותים?". מצד שני אני חולה על "בונז'ור מדאם, בונז'ור מיסייה". מיד אני הופך מאנטיפת שצופר בדרך ההלכה לאריסטוקרט שבא לנשום תרבות.
ובכל זאת, לפעמים הם ידברו אנגלית. למשל אם אתם מזמינים קרואסון באיזו בולנז'רי, שזאת מאפייה עם שם שעושה חשק להתחתן עם בצק פילו, ואתם מבקשים מהמוכר לחמם לכם אותו. מיד הוא יאמר לכם באנגלית במבטא כועס: "אם אתם רוצים קרואסון חם תבואו בשש בבוקר".
יש אחלה אוכל בצרפת. אצל האמריקנים, הטיגון מגיע לירכיים, אבל הצרפתים איכשהו מצליחים להישאר רזים עם כל הבגטים והגבינות. הבעיה היא שכמו בסיפור הקרואסון הם קצת עפים על עצמם יותר מדי. אחי, אל תמכור לי "סשימי מוסר עם פירות תשוקה" כשזה בסך הכול דג עם אשכולית אדומה.
מצד שני, מיד כשאתה נוחת בצרפת אתה מתחיל פתאום להתעניין ביין. כל הידע שלי ביין בארץ מתמצה בקידוש, ופתאום אחרי שלושה ימים בצרפת אני נוזף במלצר שמציע לי יין מצפון צרפת. למה לא, בוא תציע לי מי ביוב וזהו.
ומה הקטע שמחשיך שם בתשע וחצי בערב? לא מספיק שהם קיבלו את התרבות והשטח והמאפים? גם בזה הם מנצחים אותנו?
ליזה לא עליזה
בואו נדבר שנייה על הלובר. גם לאדם שלא מתרשם באופן כללי מאמנות, כנראה כי אין לו מספיק ידע, הוא היה מרשים. אז נכון, במהלך הביקור תהיתי אם אני נמצא במוזיאון המפורסם בעולם או במרכז קניות בירכא שמציע עמוד בסגנון יווני וציור קיר ב־130 שקל פלוס קפה ומאפה, אבל באמת, מרשים מאוד.
חוץ מהמונה ליזה. המטרה של הציור הזה היא להבהיר לנו כמה אנחנו מטומטמים. יש בלובר דברים מטורפים – תקרות ענק מצוירות, פסלים מרהיבים – ואז אתה מגיע לחדר שבמרכזו ציור קטנטן, מהסוג שהיו תולים בחדרי מדרגות בעפולה בשנות התשעים, וכולם נאבקים לצלם את הגברת. ממש בגדי המלך החדשים. נכון, מכל כיוון העיניים שלה עוקבות אחריך, אבל זה רק כדי שהיא תוכל לראות אותך מתלהב בהגזמה מציור של בחורה לא סימפטית שעושה טובה כשהיא מחייכת.
הסיבה האמיתית לכך שאנשים הולכים ללובר היא רגשות אשם על כך שהם היו עד עכשיו רק בקניות. במשך כל הטיול כעסנו על יפנים שנכנסו לקנות דברים בחנויות שלא היה לנו מספיק כסף כדי להגיד את השם שלהן. כמו כן, את הלכלוכים הכי רעים על ישראל תשמעו מאישה שרואה בזארה שם בגדים הרבה יותר יפים מאלה שמביאים לזארה בארץ. כשנמאס לנו מהלובר, שכנענו את עצמנו שזה בסדר שלא ראינו את כל העתיקות המצריות; אבל לך תגיד לשירן שאין זמן לחנות כפתורים קטנה במרכז קניות כלשהו, ותקבל מבט.
היינו בפריז ביום השואה. קבענו הרבה לפני, ולא שמנו לב. אז עמדנו בצפירה וירטואלית בעשר, ובלילה התחברנו לשידורי הטלוויזיה. ביום השואה עצמו, בטעות, עברנו ליד בית ספר לילדים יהודים, שאף אחד מהילדים בו לא שרד את השואה. אם אתה בורח מהשואה בארץ, היא תמצא אותך באירופה. פריז, היית מהממת. תודה על האייפל, הלובר, הסיין והשאנז אליזה, אבל אני אסתפק באלוף שדה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
