מאז ומתמיד התייחסתי לפולמוס על החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות בתמיהה מסוימת. זו כנראה בחירת מילים שלא הולמת את האירוע, וזו לא דעה פופולרית בקרב אחיותיי ואחיי לשכול, אבל אני מתה על החיבור הזה. אני לא מבינה בכלל מה השאלה.
והאם יש אופציה חלופית, מתאימה יותר? האם עוצמת יום העצמאות הייתה מצליחה להתבטא אם הוא היה מגיע סתם כך ביום רגיל בשבוע? האם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה לא היה הופך ליום פרטי של המשפחות השכולות, אם היה מגיע ללא הזליגה והקריצה לאפטר־פארטי של יום המחרת?
כבר למדתם להכיר אותי ולהבין שאני חובבת פרדוקסים. אבל הגעתי למסקנה שיש פרדוקסים שלעולם לא יעבדו. למשל, ניסיתי להשתעשע במחשבה המגוחכת מה היה קורה אם יום העצמאות היה נחגג לפני יום הזיכרון. דמיינו אותנו רוקדים ושמחים, ופתאום נזכרים שמחר יום אבל ומניחים יד כבדה ומלאת שומן מנגלים על כתף מיוזעת של חבר לבוש חולצה לבנה. לא, לא, לא מגניב.
הנוסחה הקיימת כיום מדויקת בשבילי. השעה האהובה עליי בשנה היא שעת בין הערביים הזו, שבה מדבקת דם המכבים על החולצה שהייתה לבנה הבוקר מתחילה להתקמט, ועדיין נשמעים שירי יום הזיכרון, אבל יחד איתם כבר נשמעים איחולי "חג שמח" בחיוך מהוסס ובראש חצי זקוף. כל כך נפלא להרגיש את הלב אוסף את האפר הזה שבו התכסה כל היום, והופך אותו לגלימה מלכותית, בכחול־לבן.
שמתם לב כמה זמן אנחנו צריכים כדי להתמקד באבל ובשכול, וכמה כדי להתנער ולחזור לשמוח? כל הימים השבוע היו הכנה ליום אחד בלבד, יום הזיכרון. כבר מתחילת השבוע שעבר הושמעו סיפורים על חיילים וגיבורים אחרים שמסרו את נפשם, והוצגו פרומואים לקראת התוכניות שישודרו בו ביום. צריך הכנה כדי להתחבר לכאב. אני מבינה את זה.
כיום, כחלק ממשפחת השכול הגדולה והענפה, אני מצליחה די בקלות לשקוע בכאב שלי. אבל דרושים לי לא מעט כוחות כדי להצליח להרגיש את זה של אחרים. לא קל לשמוע סיפורים כואבים, ולא קל לנסות להרגיש הזדהות כשאצלי הכול בסדר. דרושים כמה ימים לפחות כדי להיכנס לאווירה הזו, שבה כולנו מרגישים את אותו הדבר – או לכל הפחות מוכנים להכיר בכך שאנחנו מבינים את הרגש הזה ונותנים לו מקום. הרבה מקום.
ומה עם השמחה ביום העצמאות?
בזה אל תדאגו לנו. אין צורך ביותר מדי הכנות והתארגנויות כדי להביע שמחה, גם אם היא חיצונית. מה שטוב בה, בשמחה הזו שמגיעה מיד בסיומו של יום עצוב, הוא שהיא משמשת כקרש הצלה. יום העצמאות הוא אור בקצה המנהרה למי שהעצב כבד עליו וחונק לו את הגרון כמו בוץ טובעני ודביק.
להתאבל בלי ללכת לאיבוד
כשרזיאל נרצח, אמרתי לגיסי עוד בטרם ההלוויה שאני רוצה לערוך הכנסת ספר תורה ענקית בשלושים. כבר ביום האחרון לשבעה בישר אביו של רזיאל על ראשית כתיבת אותיות הספר, ושלושים יום אחרי הרצח כולנו לבשנו חג ופיזזנו ברחובות היישוב.
נכון שזה היה מוזר וקשה, אבל זה נתן אוויר. נתיב מואר ומסומן שאפשר לנו להתאבל ולשקוע בכאב בלי לחשוש ללכת לאיבוד בדרך ללא מוצא.
אולי זה רק בסביבה שלי, אבל לא מעט אני שומעת היסוס בשאלה אם להתקין דגל ישראל על המכונית. אתעלם מהבעיה הגדולה הכרוכה בעצם המתקן הבלתי נסבל שבתוכו יושב הדגל, שלא מותאם בשום צורה לילדים ולמשפחה, ובטח לא לאמא עם טפשת היריון כרונית, שפותחת את החלון מיד אחרי שהיא תולה את הדגלון, ורק בבואה הביתה מבינה שהפקירה את דגל ישראל למות בכביש.
נכון, אנחנו לא תמיד מזדהים עם המדינה. לא תמיד עפים על הממשלה והחלטותיה, לא תמיד גאים בהיותנו ישראלים (סליחה על זה, אני תמיד גאה – גם כשאנחנו עושים פדיחות מביכות, מי אנחנו בלי הפדיחות האלו). בתקופה הזו הדגל הזה מייצג לי רק דבר אחד. משפחה.
ועוד משהו. בתגובה לטור הקודם על האנדרטה, חבר האיר את תשומת ליבי לנקודה מעניינת. אומות העולם מקימות אנדרטות כמו שער טיטוס, שער הניצחון ומקדשי מצרים בעיקר לזכר ניצחונות. זאת לעומתנו, העם היהודי, שמציב בפאר והדר גם כישלונות ומקומות שנפלנו בהם, כמו מצדה, ביתר וירושלים, כדי לתת מקום מכובד לא פחות לזיכרון ולהבנה שאנחנו נופלים, מובסים ומנוצחים לפעמים.
אין לנו סיבה להסתיר את המקומות האלו, אלא להפך. אפשר להתפאר בהם ובסיפורים סביבם, פשוט כי אנחנו יודעים שבסופו של דבר נשוב ונקום, ובגדול. חג שמח.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
