לאחרונה מתרבות הטענות כלפי הצלחתם של אנשי ההייטק, שמשכורותיהם הגבוהות הן מסדר גודל שהישראלים של פעם לא הכירו. שנת 2021 הסתיימה עם גידול של 136% בהשקעות בהייטק. 33 חברות הפכו ל"חדי קרן", כלומר חברות ששוויין מיליארד דולר ויותר. גם בלב משבר הקורונה, כשהמשק דימם – ההייטק המשיך לפרוח. כלכלת ישראל קרטעה, כמעט מיליון אנשים היו מובטלים, אבל בהייטק דיברו על מחסור בעובדים ועל שפע השקעות.
העושר וההצלחה הולידו גם הרבה תלונות נגד המתעשרים החדשים: שהם לוקחים את הכסף הגדול וקונים בו דירות ועל כן מושכים מעלה את מחירי הדיור; שהם חיים בפאר, קונים מכוניות חדשות והולכים למסעדות יוקרה; שהם מגדילים את הפערים בחברה; שהם לא מספיק תורמים או לא מספיק משלמים מיסים.
אלא שההייטק, כדאי לזכור, הוא אכן קטר הצמיחה של הכלכלה הישראלית, וחלק ניכר מרמת החיים הגבוהה שלנו נזקף לזכותו. הצלחתה של ישראל להתאושש במהירות ממשבר הקורונה מיוחסת בעיקר להייטק. 25% ממס ההכנסה המשולם בישראל מגיע מאותם מתעשרי הייטק, פי שתיים מחלקם באוכלוסייה, והכנסות המדינה הגואות ומממנות את שירותי הבריאות, החינוך והרווחה של כולנו – יוצאות מכיסם.
ובכל זאת, רבים בארץ מתקשים להפנים את העובדות הללו. מתברר שלהיות עד כדי כך עשיר – זה לא נראה ציוני כל כך. כסף נתפס כמשהו מעט מלוכלך, לא מחובר למודל החיקוי המקומי שכולל יהודי חדש ועבודת אדמה. הורגלנו להאמין שאנחנו צריכים לחיות כאן למרות הקושי, ושמי שמעדיף תנאים חומריים טובים המצויים במקומות אחרים הוא בגדר "נפולת של נמושות". כאילו אי אפשר גם לחיות כאן וגם ליהנות משפע חומרי. מעין אתוס מכונן שרואה בציונות סוג של הקרבה, מורשת היסטורית של סבל כאידיאליזם.
אפשר להבין מהיכן נולד האתוס הזה, אבל לא חייבים להמשיך ולשמר אותו. יהודים צריכים לבוא לישראל כי כאן יוכלו לחיות את הגרסה הכי טובה של חייהם, שכוללת קהילה, סיפור לאומי, זהות משמעותית, וגם חיים חומריים טובים יותר. ציונות אין משמעה לבוא לארץ הקודש למרות התנאים הרעים בה, אלא בגלל כל איכויותיה – תחושת הייעוד, האחווה והלאומיות, וגם, כן, התנאים הכלכליים המוצלחים. לא חובה לסבול.
היוזמה הפרטית ומפעלי התעשייה מילאו תפקיד מכריע בהקמת המדינה, לא פחות מקיבוצי דגניה ובית־אלפא
הסיפור הציוני שאנחנו לומדים בתיכון הוא זה של העלייה האידאולוגית, הסוציאליסטית, החלוצית והכפרית. אבל האמת היא שהקבוצות הללו היו המיעוט שהגיע הנה, לא הרוב, ולמרות הרצון הטוב והעבודה הקשה, הן לא בהכרח הצליחו בהגשמת מטרותיהן. בספרו החדש "כסף כחול לבן", מתאר הכלכלן אורי כץ את קשיי המדינה שבדרך בהגשמת החזון החקלאי של מנהיגי התנועה הציונית. אלה רצו לייסד יהודי חדש, עובד אדמה, המחובר לקרקע שממנה ניתק אלפיים שנה, במקום היהודי הגלותי העוסק במסחר. אבל האמונה שמגזר חקלאי גדול צריך להיות הבסיס לכלכלת המדינה הצעירה לא הייתה מותאמת למציאות של ראשית המאה העשרים. במהרה צמחו כאן תעשייה, מסחר ושירותים, והם שייסדו את התשתית הכלכלית של המדינה. התעשייה הישראלית צמחה בניגוד לכוונתם של מנהיגי התנועה הציונית, שהתנגדו למגמות הללו בתוקף.
אחרי העלייה השלישית, שהייתה סוציאליסטית במפגיע, ובעקבות סגירת שערי ארה"ב, הגיעו לכאן המוני בורגנים ממרכז אירופה ומערבה שנתנו לציונות את שעתה היפה: המהפכה התעשייתית המקומית. הם הרחיבו את הערים המעטות, הקימו ערים חדשות, והפכו את חיפה לעיר תעשייתית כפי שדמיין הרצל ב"אלטנוילנד". בשנים ההן הוקמו חברת החשמל ו"חברת האשלג הארצישראלית", שניצלה את אוצרות הטבע של ים המלח ושיווקה אשלג לעולם. שתי החברות קמו מתוך יוזמה פרטית ושתיהן הולאמו עם קום המדינה, מסיבות אידיאולוגיות־סוציאליסטיות וניסיון של הממשלה לשלוט בכלכלה. הדבר גרם להסתאבותם של המפעלים שעד אז היו מצליחים, והפך אותם לתלויים ובלתי יעילים. מפעלי ים המלח הופרטו אחר כך, וניסיונות ההפרטה של חברת החשמל נמשכים עד היום.
"הנוכל לשער מה שיקרה אם הפוליטיקה היישובית תשנה את כיוונה בהתאם לעלייה הרביעית ותביעותיה?" כתב בשנת 1925 חיים ארלוזורוב, ממנהיגי מפלגות הפועלים בתקופת היישוב. במקרה כזה, התריע, נראה "רווחים פוחתים בשל הגברת ההתחרות", "הורדת איכות התוצרת" ו"הרעת המאזן המסחרי". הוא קבל על כך ש"הולכים ונוצרים קינים עירוניים שבהם מצטופפים מסחר ומלאכה מוגזמים". מי שהגן בזמנו על המעמד העירוני היה זאב ז'בוטינסקי, אבי התנועה הרוויזיוניסטית. הוא האמין שכלכלת שוק ויוזמה פרטית הן הדרך לצמיחה. "לבבי סמוך ובטוח", כתב, "שהמשטר החברתי המכונה בורגאני או קאפיטאליסטי, יכונן בהדרגה מערכת אמצעים שתעביר מן העולם את תופעת העניות".
אותה נטייה שביטא ארלוזורוב לחבוט בבורגנות העירונית שהתפתחה בארץ, מביאה היום לחבוט באנשי ההייטק; שהם לא אידיאליסטים מספיק, לא עובדי אדמה, מרוויחים יותר מדי, לא תורמים מספיק, לא ערכיים מספיק, מעלים את מחירי הדיור, ומחזקים את התחרות במקום הסולידריות. אותם טיעונים, אחרי מאה שנים. הציונות נבנתה מבעלי הקיוסקים בנהריה ובנתניה, כמו שנבנתה בקיבוצי דגניה ובית־אלפא. התעשייה שנולדה בישראל באמצעות יוזמה פרטית הפכה אחר כך למפעל לאומי. לציונות הסוציאליסטית ולאידיאולוגיה הקולקטיביסטית היה תפקיד חשוב בהקמת המדינה, אבל אידיאליזם צעיר לחוד ובגרות מדינתית לחוד.
לא רק לשרוד
לפני כמה שבועות פרסמה קרן המטבע הבינלאומית עדכון לתחזית הכלכלית העולמית בעקבות המלחמה באוקראינה. תחזית הצמיחה הגלובלית לשנה הנוכחית הופחתה ב־0.8%, לרמה של 3.6%. גם הבנק העולמי הוריד את תחזית הצמיחה שלו ל־3.2%. התקווה שעברנו את הקורונה והתחיל זמן ההתאוששות התבדתה נוכח המלחמה באירופה, שמשפיעה על מחירי הסחורות והאנרגיה. העולם כולו נכנס להאטה משמעותית, מכה קשה אחרי השנתיים של המגפה.
בתוך הנתונים הקודרים הללו, ישראל ניצבת כמגדלור של נתונים חיוביים. תחזית הצמיחה שלה לפי קרן המטבע עומדת על 5% – עלייה מאז התחזית הקודמת, ואחד משיעורי הצמיחה הגבוהים בעולם. למרות האינפלציה שגם פה חצתה את היעד – שיעור של 3.5% הוא עדיין נמוך משמעותית מהאינפלציה במדינות ה־OECD שהפליגה הרבה מעל ל־7%. הגירעון הממשלתי יורד, האבטלה בישראל ירדה בחזרה לשיעור שהיה לפני משבר הקורונה, והצמיחה גואה. רק לפני כמה שבועות אישרה חברת מודי'ס את דירוג האשראי של ישראל ברמה של A1, ועדכנה את תחזית הדירוג ל"חיובית" בעקבות הביצועים הפיסקליים. גם בלב הקורונה, שלוותה אצלנו במשבר פוליטי, דירוג האשראי של ישראל לא הופחת, וההתאוששות המהירה היא הוכחה נוספת לאיתנותה של הכלכלה הישראלית.
הנה עוד חדשות טובות: בשעה שבעולם כולו נאבקים במחירי האנרגיה המאמירים, ישראל חסכה הון בזכות מאגרי הגז הטבעי שמצאנו והשכלנו לפתח. על פי הערכה של רשות הגז הטבעי, בשנים 2014־2021 חסך המשק הישראלי כ־116 מיליארד שקלים בעלויות אנרגיה, בשל המעבר לגז טבעי. רק בשנת 2021 חסכנו סכום דמיוני של 65 מיליארד שקלים מכיוון שבכל העולם מחירי הדלק עלו במאות אחוזים, ואילו ישראל נהנתה מגז טבעי מקומי במחירים נמוכים ויציבים הודות לחוזים ארוכי טווח שנחתמו פה.
מדינת ישראל מתקרבת לגבורות ומותר לה לא רק לשרוד, אלא גם לפרוח. עם ישראל לא נדד הנה רק כדי לחיות, אלא כדי לחיות טוב. הנטייה היהודית לבכות את מר גורלנו גורמת לנו להסתפק במועט, אבל ביום העצמאות מותר לנו להתגאות במדינה שהקמנו ושזוכה להצלחה כלכלית, מאפשרת לתושביה רמת חיים גבוהה ומהווה מגדלור של חדשנות וקדמה.
כשהיהודים סבלו בארץ הם עזבו, בדיוק כמו שעזבו מקומות אחרים, גם בעליות ה"אידיאליסטיות" ביותר. הערכות מדברות על 40 אחוזי ירידה מהארץ בקרב בני העליות הראשונות, בגלל התנאים הקשים וחוסר האפשרויות הכלכליות. העלייה הראשונה והשנייה הביאו לישראל כ־80 אלף יהודים בשנים 1881־1914. זה היה הישג מרשים וחלק מסיפור שיבת ציון, אבל באותן שנים בדיוק, ומאותן סיבות של משברים ואנטישמיות באירופה, היגרו ממנה לארה"ב כ־1.7 מיליון יהודים. כ־300 אלף יהודים היגרו לאנגליה, כ־100 אלף לארגנטינה, כ־80 אלף בחרו לעבור לצרפת, וכ־60 אלף לקנדה. היהודים שבחרו להגיע לארץ היו המיעוט, וחלק גדול מהם עזבו. יהודים בחרו יעדי הגירה אחרים בגלל תנאים כלכליים מוצלחים יותר, ואלה שהגיעו לארה"ב ולאנגליה הצליחו באופן יוצא מן הכלל אף שהגיעו אליהן כמהגרים עניים. יהודים התחילו להגיע לישראל במספרים משמעותיים משנות העשרים ואילך, בעיקר משום שארה"ב סגרה את שעריה בפניהם ולאו דווקא מסיבות ציוניות.
הצלחתה הכלכלית של מדינת ישראל היא לא רק סיבה לגאווה, אלא גם משימה ציונית ראשונה במעלה. יהודים עוזבים מדינות אחרות בזמן משבר כלכלי, ומעדיפים לעלות ארצה כשישראל מצליחה יותר. ככל שישראל תשגשג יותר, כך היא תהפוך ליעד אטרקטיבי יותר. השפע הכלכלי הוא גם חלק מהגשמת תכלית הציונות: להיות בית לאומי לעם היהודי. מדינת ישראל צריכה להפוך את עצמה למדינה המצליחה ביותר בעולם, ואין בכך כל סתירה לאידיאליזם. עוצמתה הכלכלית של ישראל מאפשרת לה גם עוצמה צבאית וגם השפעה מדינית, הכרוכות זו בזו. כל אלה הם ציונות של ממש, ולהייטק – נרצה או לא – חלק משמעותי בכך. ולתפארת מדינת ישראל.
