אני מקנא באבישי בן-חיים. קודם כל כי הוא שם אצבע על נקודה נכונה חכמה ומאירת עיניים. אבל אני גם מקנא, כי הוא הצליח להגיע למצב של חסינות מפני ביקורת. כל האומר אב״ח מגזים אינו אלא טועה. קשה להתמודד עם תאוריית "ישראל השנייה" של ד"ר בן-חיים, שאותה הוא פורס שוב ושוב ברשתות החברתיות, בפרשנויות בחדשות 13, ובקרוב גם בספר שיפרסם, דווקא מפני שהיא נשענת על אמיתות כואבות, ובעיקר בגלל מלכוד מובנה שטמון בה: כל ביקורת, אפילו מנומקת וכנה, מול הניסיון הפשטני להסביר את המציאות כולה באמצעות תאוריה אחת המחלקת את העולם לטובים ורעים, תהיה אות להתיישרות כביכול עם המדכאים האלימים. בכל זאת, אנסה פה את כוח. הרי גם ישראל השנייה זכאית לעצמאותה, שנלקחה ממנה בידי דורשי טובתה ומחבקיה עד כדי חנק.
הטענה העכשווית של בן-חיים, שהפכה את התאוריה פופולרית במיוחד, היא שנתניהו וישראל השנייה חד הם. הוא נציגה הנבחר עלי אדמות, ולפיכך כל מתקפות עליו, הן בהכרח מתקפות עליה. גם להיפך: מזרחי טוב תומך בנתניהו משום שהמאבק למען נתניהו הוא מאבק מזרחי בהגדרה, ובהתאם, כל מתנגדיו של נתניהו הם רודפיה של ישראל השנייה.
על בסיס פצעים היסטוריים, שתוצאותיהם ניכרות עד היום בחברה הישראלית ובמוקדי הכוח, מבקש בן חיים לרתום את המזרחיות ואת המזרחים לעגלתו של פוליטיקאי ספציפי, עד שבמקום לתקן את הדרוש תיקון, הוא רק מעמיק את ההתבוססות בבוץ. השימוש בעוול הזה לצורך פוליטי מצומצם שולל את מרחב התמרון הפוליטי של אלה שהוא מבקש להגן עליהם. אגב, כך היה גם בפעם הקודמת שבן חיים רתם, אומנם בהצלחה פחותה, את מפעלו הפובליציסטי להצלת מפעל של פוליטיקאי במצוקה באמצעות שיח הזהויות. הקמפיין למען נתניהו הוא בעצם גרסה 2.0 של הקמפיין שניהל בשעתו למען דרעי, בשני המקרים המאבק המזרחי לשוויון נלקח בשבי עבור פרויקט פוליטי של איש אחד, שכל ביקורת עליו היא "אנטי מזרחיות". (כך למשל, פרסום הקלטת של הרב עובדיה יוסף זצ"ל שבה הוא תוקף את דרעי, בידי עמית סגל והח"מ, הוכתר כמהלך של "הציונות הדתית האנטי-מזרחית המדכאת").
בשם המאבק בהגמוניה, בן-חיים מנסה לייצר הגמוניה משלו, פנים מזרחית. הוא מבקש לחולל בשדה הפוליטי את מה שחולל הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשדה ההלכתי. מבחינות רבות הרב עובדיה אומנם הרים את קרנם של המזרחים, אבל גם תבע מהם לוותר על חלק מזהותם. הוא העניק כבוד למזרחים, אך טשטש את גווניהם. הפסיקה ההלכתית והמנהגים של צפון אפריקה נמחקו ונדרסו בשם האחידות ההלכתית שהרב ביקש לכפות על בני "עדות המזרח". הרי ההגדרה "מזרחי" לא מדויקת כשלעצמה, היא חלק ממעיכת הספרדים לגוש דביק עם חי"ת ועי"ן. היא מתעלמת מבני המגרב (המערב) מצפון אפריקה ומיוצאי ארצות אסלאם אחרות. כך, למשל, קועקעה פסיקת חכמי מרוקו בעניין חשמל ביום טוב, ואפילו הפסיקה הספרדית בעניין הלל ביום העצמאות (את הסנטימנט הציוני המובהק בקרב בני עדות המזרח לא ניתן למחוק, אבל כן לדחוק אותו מהעולם הדתי מסורתי).
באופן דומה, והפעם למען נתניהו, בן-חיים שוב מבקש לייצר אחידות פוליטית. כור ההיתוך הפוליטי שלו מוחק את מגוון הגישות והדעות בתוך "ישראל השנייה". כולה נרתמת, מחויבת כביכול, לעיתים אף ננזפת, כדי להתגייס למען המנהיג נתניהו. בן-חיים, שמקפיד לנהל את המאבק הזה בכבוד ובשפה נעימה, ומתוך תחושת שליחות עמוקה שאין לי ספק בעצם קיומה, הוא כמובן רק הסמל, כמוביל התאוריה, אבל בקרב מאמצי משנתו אפשר למצוא גם ביטויים רדיקליים יותר, שמכתירים כל מזרחי שחורג מהקו הזה כ"משרת" או "נחיתי", לעיתים אפילו "מדכא" בעצמו.
אבל בן-חיים לא מסתפק במאבק למען נתניהו אלא מנהל במקביל במלחמת קודש משלימה נגד הממשלה, וזאת חרף העובדה במפלגות שאינן בגוש נתניהו יש מזרחים רבים המחויבים למאבק המזרחי והחברתי לא פחות ממנו, וגם סביב שולחן הממשלה יש. אכן, לא מספיק. הייצוג המזרחי (והחרדי) בממשלה הזאת לוקה בחסר גדול, וחבריה לא עושים די כדי לפצות על כך. אבל לא רק בפוליטיקה – בקרב יוצרים בולטים אנשי רוח, רבנים, ובמנעד המזרחי כולו יש אנשים רבים שאינם רואים במאבק שבן-חיים מוביל למען נתניהו ונגד הממשלה את מאבקם שלהם (ראו את המתקפות על קובי אוז שהעז להיפגש עם בנט, או שמעון בוסקילה שנסע עם לפיד למרוקו). הם רבים אך פזורים, ואולי גם קצת נבוכים, מול ניסיון לקיחת הבעלות על המורשת והזהות שלהם. אני אחד מהם, בן לאב שנולד באלג'יר ולאם בת להורים מטוניס, שבזמן כתיבת השורות האלה, יודע שיש מי שיתייג אותי כ"משתכנז", פשוט כי התעקשתי על הרוח שקיבלתי בית אבא, של מזרחיות מורכבת יותר ועשירה ומגוונת מהשבלונה החדשה אשר אליה מבקשים לדחוק אותנו, משנאה או מאהבה. העובדה שמזרחים רבים, או אפילו רוב המזרחים, מזדהים עם מחנה או מפלגה אחת, אינה יכולה למחוק את זכותם של מזרחים אחרים, יהיו שיקוליהם אשר יהיו, בעולמם, לקבל החלטה אחרת או להשתייך למחנה פוליטי אחר.
הדבר נכון גם ביחס ללא מזרחים (אחרי הכול גם "ישראל הראשונה" היא "העם"). אומנם צודק בן-חיים שלא ניתן להבין את המערכת הפוליטית בישראל בלי שיח השבטים והזהויות, אבל גם לא ניתן לפרש את הפוליטיקה רק באמצעות השיח הזה. העובדה שהשבטיות או העדתיות מכתיבה את הצבעתם של חלק מהבוחרים, אינה אומרת שמי שמצביע לגוש פוליטי אחר פועל כדי לדכא אותם. גם אם אליטות מסוימות אכן מתנכלות לנתניהו -בשל זיהויו עם "ישראל השנייה" או מסיבות אחרות לגמרי, כמו עמדותיו המדיניות – ישראל השנייה רשאית לנהל את שיקוליה הפוליטיים, או להעדיף רכיבי זהות אחרים על פני עדתיות, ולא לזרום בהכרח עם הערוץ שמתווה לה בן-חיים.
לנוכח התביעה המוסרית המתמדת מהמזרחים להיות נאמנים לנתניהו, מתבקשת שאלה בכיוון ההפוך: מה עשה נתניהו למען המזרחים? מעבר ל"הסכמתו לייצג אותם מול האליטות". בארבעים שנות הליכוד בשלטון, ובפרט ב12 שנות שלטונו הרצופות נתניהו היה יכול לסגור את הפער ההיסטורי; במינויים, בהכרה. זה לא קרה רק בגלל התנגדות ה"אליטות" אלא מכיוון שהנושא פשוט לא היה על סדר יומו של נתניהו. הוא לא קידם מזרחים, לא ניסה לסגור פערים, לעיתים אפילו פעל אקטיבית לשימור אותה ההגמוניה , בפרט זו של מערכת המשפט. "חשבתי שהמושג הזה ("ישראל השנייה") נעלם ממקומותינו", קונן נתניהו לאחרונה בכנס בכנסת לכבוד עליית יהדות מרוקו, "הממשלה הנוכחית מנסה להחזירו, בהתנשאות מקוממת תוך זלזול ענק". מי שלוהק לתפקיד המגן של ישראל השנייה החמיץ את העובדה שלא הממשלה היא שמנסה להחזיר את המונח לשיח, אלא בן-חיים הוא שנופח בו חיים, למענו. רק באופוזיציה הוא פתאום נחשף אליה.
"הבשורה המזרחית המתונה והמתוקה", שבשמה מגייס בן-חיים את "ישראל השנייה" למען נתניהו, לא דוכאה רק על ידי האליטות שעליהן מצביע בן חיים, אלא גם על ידי שיעבוד המשאבים הפוליטיים של המסורתיות המתונה והמזרחית, שוללת הכפייה, לקו החרדי בענייני דת ומדינה. ההלחמה הטוטאלית הזאת אינה תוצר של הכבוד הבסיסי למסורת וליהדות, וגם אינה מעוגנת בהיסטוריה (המפלגות החרדיות הלכו לא פעם עם השמאל, כשם שהליכוד הרכיב ממשלות נטולות חרדים) אלא של האינטרס הפוליטי העכשווי של נתניהו. למענו, כמה מוזר, בן חיים מוכן לוותר על הבשורה המזרחית המתונה, וגם על המאבק במגמה הרדיקלית במחנה הלאומי-דתי שחלק נכבד ממנו הולך ומאמץ עמדות נוקשות (אשכנזיות במובהק) בענייני דת ומדינה.
בן חיים מרבה להאשים את הציונות הדתית הגזענית והמתנשאת. לעומתה, המגזר החרדי, שבו אפליית מזרחים ממוסדת ורשמית, החל ממוסדות החינוך ועד העובדה הבלתי נתפסת שספרדים ואשכנזים עדיין לא מתחתנים זה בזה, דווקא זוכה להגנה. מדוע? כי השיטה החרדית מבטיחה לנצח את הצורך ב"מהפכה" מתמדת. מאבק שאין לו תכלית להסתיים. ש"ס אכן שינתה את מעמד המזרחים בהיבטים מסוימים, בתוך העולם החרדי ומחוץ לו, אבל השלב הבא, אם יצליח, משמעותו מחיקתה כמפלגה עדתית בהגדרה. הרבה יותר נוח לבן-חיים להתגולל על הציונות הדתית, מגזר שאמנם שגה קשות ביחסו למזרחים (ויש עוד הרבה מה לתקן), ולא במגזר החרדי שמשמר את האפליה וההפרדה בין המגזרים לכתחילה. ההחמצה ההיסטורית בציונות הדתית תתוקן בעזרת השם, לכל היותר בעוד דור, ולו בשל העובדה שגם לגדולי הגזענים בה, כבר יש נכדים מרוקאים. הדור הבא מפתח עיוורון צבעים שיש בו גם ברכה. במגזר החרדי, כל עוד המיינסטרים ישמור על ההפרדה בלימודים ובשידוכים, ש"ס תמיד תהיה נצרכת.
ועוד כאב אחד בשוליים: בשם המאבק בסטריאוטיפ המזרחי, נוצר כאן סטריאוטיפ אחר. נגדי. בן-חיים זועק זעקה צודקת וכואבת של אנשים ששנים שמו עליהם שבלונות ותבניות, אבל בלי לשים לב הוא ממגזר אותם בדרכו. דווקא מי שמכיר ובקיא מכולם בעומקיה וגווניה של המזרחיות, מוכן לשתף פעולה עם שיטוח המזרחיות לעובי המופלטה כשזה משרת סטריאוטיפיזציה של המזרחיות המתוקה, ואינו שם לב שגם בשיח הצהלולים יש רכיב של דיכוי. שחרר, אבישי, גם לישראל השנייה מגיעה עצמאות אמיתית.
