החלטת שר התרבות חילי טרופר לא לקיים עוד את מופע הזיקוקים בתום טקס המשואות, כדי לא לפגוע בהלומי קרב ששאון הזיקוקים מחריד אותם, גררה סערה ציבורית; אבל היא עצמה אינה חשובה. זיקוקין די־נור אינם יסוד קיומנו, ואינם חיוניים לביטוי ריבונותנו בארצנו. מה שבכל זאת מטריד הוא חוסר תום הלב שמאפיין רבים מהתומכים בהחלטה. בדיונים ציבוריים קודמים על נקודת האיזון בין ההתחשבות במיעוט ובין צורכי הרוב, הם היו במקום אחר.
לדוגמה, לפני חודש סערה הארץ ואף התערערה הקואליציה על רקע סוגיית הכנסת חמץ בפסח לבתי חולים. בישראל יש הרבה יותר שומרי כשרות בפסח מנפגעי הלם קרב, אך העובדה הסטטיסטית הניצחת הזו לא שכנעה את מי שצידדו בפסיקת בג"ץ בנידון, שרבים מהם מביעים כעת תמיכה בעמדת השר טרופר בעניין הזיקוקים. האם עיריית תל־אביב תסכים מעתה לאכוף את החוק האוסר להציג חמץ בפומבי במהירות שבה ביטלה את מופע הזיקוקים מתוך התחשבות בשומרי התורה והמצוות בעיר? ברור שלא.
אין גם כל שינוי בעמדתם של מי שהתערבו בשעתם כדי למנוע הופעה נפרדת של גברים ונשים לציבור חרדי בלבד, עתרו לבג"ץ במאמץ למנוע מסלול נפרד לגברים ונשים באקדמיה, ומתעקשים על קיום מצעד הגאווה בירושלים הדתית כל כך, על חוק המרכולים, על תחבורה ציבורית בשבת ועוד.
אמת, בזכות הלומי הקרב אנחנו יכולים לחגוג עצמאות ולירות זיקוקים באוויר, ולכן נדרשת התחשבות מיוחדת בהם. אבל הקשר הסיבתי בין הלומי הקרב להקמת המדינה אמיץ ושורשי לפחות כמו שהיהדות היא הסיבה להימצאותנו דווקא פה אחרי אלפיים שנות גלות. האם גם על היהדות נתחיל לשמור במרחב הציבורי, וניתן ייצוג גם ל"יהודית" ולא רק ל"דמוקרטית"?
אכן, זיקוקין די־נור אינם מצווה מהתורה ולא יקרה מאומה אם נוותר על המנהג. אבל מעיון בטיעוניהם של תומכי ההחלטה מתקבלת תחושה מבוססת שהלומי הקרב הם רק התירוץ לביטול החגיגות. בין דפי עיתון "הארץ" כבר היה אפשר לקרוא על הטקסים האחרים שעתידים להתבטל: מטס חיל האוויר הוא "מפגן כיבוש משפיל", המנגלים הם "התעללות בבעלי החיים", ואפילו מנהג דגלי הפלסטיק "מכוער". בעוד שבוע נוכל לקרוא שצריך לבטל את ל"ג בעומר עקב הנזק הסביבתי שהמדורות גורמות. בעוד חודש יזהיר מישהו שהכנת עוגות גבינה בשבועות אינה מתחשבת ברגישים ללקטוז. הקלות שבה מוותרים על מנהגי חג היא סימן ליחס אל היום וחשיבותו.
אם מדינת ישראל אכן חפצה לסייע לנפגעי הפוסט־טראומה, יש הצעה חשובה ויעילה הרבה יותר מביטול הזיקוקים: לפני כשנה שוחרר מהכלא רושדי אבו־מוך, רוצחו של החייל משה תמם הי"ד. חגיגות השחרור בבאקה אל־גרבייה, מרחק חמש דקות נסיעה מבית משפחת תמם, היו חיזיון בלתי נתפס. העובדה שהמחבל שרצח את יקירם יקבל את כל הזכויות של אזרח במדינת ישראל, ויוכל אפילו לפגוש אותם בסניף רמי לוי בנתניה, מעוררת כאב גדול במשפחה. זה לא המקרה היחיד.
בעוד שנה צפוי להשתחרר גם המחבל מוניר רג'בי, אזרח ישראלי שהסיע את המחבל המתאבד שביצע את הפיגוע בקו 37 בחיפה בשנת 2003, וקטל את חייהם של 17 בני אדם. לא קשה לדמיין מה יחוו בני משפחותיהם, שיצפו בחגיגות השחרור שלו בחיפה.
הצעת חוק שמקדמים כבר תקופה ארוכה חברי הכנסת אבי דיכטר ואורית סטרוק קוראת לשלול את אזרחותם של מחבלים אזרחי מדינת ישראל. מעבר לפשטות המוסרית שהחוק הזה מגלם בתוכו, הוא ירתיע אזרחים ערבים נוספים מלבצע פיגועים, ביודעם שהפגיעה הכלכלית בהם ובמשפחתם כשייכנסו לכלא ואחרי שישתחררו תהיה קשה. שרת הפנים איילת שקד התחייבה להעביר את החוק הזה בתחילת מושב הקיץ, אחרי יום העצמאות, ונשאר רק לקוות שהלחצים הקואליציוניים מצד רע"ם לא יגרמו לה לחזור בה.
כדי להימנע מפגיעה בנפגעי פוסט־טראומה, כפי שמבקשים שרי ממשלת ישראל, נדרשת החלטה לקדם את החוק הזה, שחתומים עליו חברים רבים מסיעות הקואליציה. הממד ההרתעתי שלו עשוי לחסוך מכולנו גם טראומות של ממש.
