"המצעד שלא צעד" הוא אחת הפדיחות הראשונות של מדינת ישראל הצעירה. שנה אחרי הכרזת העצמאות תוכנן מצעד צה"ל לצעוד בתל־אביב. ההתלהבות הייתה רבה, ומאות אלפי אנשים נהרו ברחובות העיר הלבנה בבוקר 4 במאי 1949, בציפייה לנציגי הצבא היהודי הראשון מזה אלפיים שנות.
אלא שאז התחיל הבלגן. ההמונים פרצו לאזורים שהמצעד נועד לעבור בהם, ולא אפשרו את קיומו הסדיר. מפקד המצעד, קצין בדרגת סגן אלוף, העלה רעיון: להציב גדרות תיל בין הקהל למצעד, ובא לציון גואל. אלא שחיש קל הגיעה הוראה מיו"ר הכנסת יוסף שפרינצק לא לבצע זאת בשום פנים ואופן. הסיבה: גדרות התיל עלולות להזכיר לניצולי השואה – שהסתיימה רק שש שנים קודם לכן – את מחנות המוות. המצעד בוטל.
החזרתי אותנו ל־1949 כדי להראות שגם בעבר הייתה רגישות והתייחסות לפוסט־טראומה. אולי לא קראו לזה כך, לא הייתה הגדרה ברורה, אבל היה היגיון בריא. מה שהתרחש בשבועות האחרונים בישראל, ביטול מופעי זיקוקים של עיר אחר עיר, כביכול בשם ההגנה על הלומי קרב, לא נראה כמו המשך של אותו היגיון בריא מ־1949.
מאז הומצאו הזיקוקין די נור – התיעוד הראשון הוא מסין, כבר במאה ה־12 –המופעים הצבעוניים בימי החג בשלל מדינות הפכו לסמל של שמחה, גאווה לאומית ופטריוטיות. ילדים, נוער ומבוגרים, כולם מרימים מבט השמיימה, אומדים את הפער שבין מראה הזיקוק למשמע קול הנפץ, ורחב לבבם. אמת, התנגדות לזיקוקים קיימת בקרבנו כבר שנים רבות, אך עד השנה היא התמקדה במשפט הידוע: "הנה, בבקשה, כספי הארנונה שלכם באוויר, מקווה שאתם מרוצים". פה ושם היו גם תלונות על הנזק שקולות הנפץ גורמים לחיות מחמד. אבל השנה, ובמהירות מדהימה, ההתנגדות לזיקוקים עברה לשדה הלומי הקרב.
שיהיה ברור: אין ישראלי שלא מעוניין בהקטנת הסבל ובהגברת העזרה להלומי הקרב ולפוסט־טראומטיים שבתוכנו. השאלה היא אם אין כאן מניעים אחרים לחלוטין, שתופסים טרמפ על סבלם של אלה. לצערי הרב אי אפשר לשלול את האפשרות הזו. המניעים האחרים האלה קשורים לגורמים שמטרתם הסופית היא שלא נחגוג כלל את יום העצמאות, או שלפחות נחוש בו כמה שפחות שמחים. גורמים שהלאומיות הישראלית מעוררת גירוד עז בכל גופם. גורמים שמזהים פשיזם בכל ביטוי של גאווה לאומית. שמבחינתם הימצאותנו כאן היא קוץ בישבנו של העולם המוסלמי, ועלינו לשבת בשקט ולא לתקוע אצבע בעיני הערבים כי נכבה וכיבוש ולא נעים.
הגורמים האלה – שמאל רדיקלי ופרוגרסיבי, אם מישהו טרם הבין – שחיים נעבעך בארץ המיוזעת הזו, אבל פניהם נשואות תמידית למערב הלבן והנאור – הצליחו לגרום בכמעט אפס זמן לביטול מופעי זיקוקים מתוכננים ומתוקצבים ברשימה ארוכה של ערים ורשויות מקומיות, ובהן תל־אביב. קבלת ההחלטות הללו בבהילות, במחטף, מוכיחה שלא מדובר באמת בדאגה לפוסט-טראומטיים, אלא בכניעה לטרנד ליברלי שאולי יחלוף ואולי לא. האם זו הפעם הראשונה שהתגלתה בעיה עם כמה אלפי אנשים יקרים, שהמדינה והחברה חייבות להתחשב בהם עד כמה שניתן? ודאי שלא. אם למבטלי הזיקוקים היה באמת אכפת מהם, היה מתנהל דיון ציבורי רציני ונרחב בשאלה מה אפשר לעשות למענם. זה כמובן לא קורה, כי הדבר לא משתלב בטרנד העכשווי.
ההוכחה השנייה היא הביטול המוחלט, בלי שום ניסיון להגיע לאיזו פשרה הגיונית. זהו דפוס פעולה שמאפיין את האלימות הליברלית האמריקנית, וחודר לכאן במהירות הזיקוק.
זה המקום לציין לטובה את ראש העיר חיפה, עינת קליש־רותם, שכתבה השבוע כך: "לקראת אירועי יום העצמאות בשנה הבאה, הנחיתי להקים ועדה מקצועית שתבחן חלופות ראויות כמו מופעי לייזר, רחפנים וכו' ותיערך בהתאם. השנה, מפאת קוצר הזמן, הפרסום שכבר יצא והתחייבויות של העירייה, וזה כמובן בהמשך להנחייתי לצמצם את הזיקוקים רק לשלושה מוקדים במקום עשרה, נבדוק את האפשרות להשתמש בזיקוקים פחות מרעישים כבר השנה. מכיוון ששעות הפעלת הזיקוקים ידועות מראש, אני מבקשת שכל מי שסובל מהם ייערך בהתאם". כך נשמעת ראש עיר שאכפת לה מצד אחד, אבל לא נכנעת לגחמה מצד שני.
ההוכחה הטובה ביותר לכך שמדובר בטרמפ בלבד מצויה בטקסטים של אנשי שמאל שצצו כפטריות אורגניות אחרי הגשם בעקבות הביטולים. אלה הריחו ניצחון, וכמו תמיד לא ידעו להתאפק וחשפו את כוונותיהם האמיתיות כשקראו מיד לבטל דברים נוספים שמשמחים את רובנו ביום העצמאות: את מטס חיל האוויר, כי הוא מזהם ותוקע אצבע בעיני הפלסטינים (טיעונים אמיתיים, לא המצאתי); את המנגלים, כי הם פוגעים בחיות (ואם תעשו מנגל טבעוני הם יגידו שהעשן פוגע בשכבת האוזון); וכמובן את דגלי הפלסטיק על המכוניות, כי הם מכערים את הנוף ומזהמים את הסביבה (אבל שריפת צמיגים המונית ליד אביתר כדי לחנוק את המתיישבים זה דווקא סבבה).
חבר'ה, רואים לכם את הפוזיציה העגמומית והפוסט־ציונית מפלוטו. צריך להתחשב בהלומי הקרב, אבל לעשות זאת באמת, מתוך כוונה נקייה, ולא מתוך רצון פוליטי להפוך לנו את יום העצמאות של מדינת היהודים, שזיקוקים הם חלק מסימניו המשמחים והלאומיים, ליום מדכא וחסר צבע. חג עצמאות שמח!
