נכנסנו זה מכבר ל"עשרת ימי תשועה". ימים גדולים, מאתגרים וסוחפים בעוצמות גבוהות. ימים עם גדלות לאומית שזוקפת את הקומה ומרימה את הראש ודורשת מאיתנו להמשיך. אחד הימים הקשים והמורכבים הוא יום הזיכרון. עבורנו, כמשפחה שכולה שאיבדה את היקר ביותר, אין צורך ביום הזה. כל יום מכיל זיכרון; לעיתים הוא נוקב וחד כתער ולעיתים חלש יותר, לעיתים הוא צורח ולעיתים שקט, לעיתים צבוע בצבע אחד ולעיתים בעל אין סוף גוונים. אבל תמיד אנו חיים עמוק בתוככי הזיכרון.
בתי הלל הי"ד נותרה לעד בת 13 שנים וחצי. מעבר לשכול האישי שלי, היום הזה הכרחי לנו כחברה. חברה שיכולה לחבק ולבכות, ולהרגיש את הכאב כחלק ממסע הגאולה. אבל הזיכרון אינו סביל. לא די לידום ולעמוד בצפירה. לא די להרכין ראש, לא די להוריד דגל. אפילו לא די לחבק ולבכות יחד.
אני מרגישה שעבורי, חלק עיקרי ביום הזה הוא השבועה המשותפת לנו כחברה, שאנו ממשיכים ופועלים ומשלבים ידיים זה עם זה, צועדים יחד לעבר מטרה אחת. יש לנו יעד וכיוון.
אפשר להתווכח על הסיפור הלאומי ועל סוג הציור שנוצר, אפשר להתווכח על מגוון הצבעים, אבל ברגעים אלו, ללא האמונה בכך שקיימת דרך – אין טעם לכלום. דוד שמעוני כתב: "אַל סְפֹד, / אַל בְּכוֹת / בְּעֵת כָּזֹאת. / אַל הוֹרֵד רֹאשׁ! / עֲבֹד! עֲבֹד!".
אנחנו לא רק בוכים. יש לנו תפקיד כיום, לכולנו. יש לנו גם יכולת. יכולת לפעול, לבקש, לדרוש, ללחוש ולצעוק ולהתפלל
יחד כחברה עברנו אינספור צעדים ממלחמת תש"ח עד לששת הימים, אכלוס הערים ובנייתן בחברה יהודית טובה ויצרנית, מוסדות החסד האינסופיים, התורה שהולכת וגדלה. אבל נותר מקום אחד, ששם הקול הלאומי עדיין חלש, הזרימה קטנה, הפלג מכיל מעט מים. מקום שהוא הלב, העיקר. בתוך המסע המופלא שעברנו, הר הבית עדיין לא נגאל. הר הבית עדיין לא הפך למרכז הרוחני־לאומי־דתי שלנו. ההר עדיין עומד בסימן שאלה ואפילו שלוש נקודות. הלב הפועם לא איתן מספיק.
אמנם זכינו שבפסח עלו להר 4,625 יהודים, מספר שלא היה כמותו בדור הזה, אבל עדיין אנו רחוקים מהחזון הנבואי של מאות אלפים שעולים בתשוקה למעמד מופלא הקיים בפסח. ויותר מכך – פתאום, דווקא בימים עוצמתיים אלו, ההר נסגר בגלל רמדאן. נסגר ללא מועד ידוע לפתיחה, נסגר ללא יכולת שלנו ה"מבקרים" לעלות ולקיים "שבתי בבית ה'… ולבקר בהיכלו".
נסגר ככה. ויחד איתו נסגר משהו בלב. כי פתיחת ההר היא חלק מרכזי בתהליך העצמאות ובתהליך הזיכרון ועיבוד האבל שלנו. זה המקום שאנו באים אליו, מתוך הכאב והאובדן והידיעה שיש קורבנות קשים, אבל גם עם המבט כלפי שמיים והאמונה שיהיה עתיד טוב יותר, שיש כיוון, שיש הבטחה. לכן הלב נצבט כשההר סגור. שער אחד כלפי השמיים נחסם.
אני שומעת את מילותיו של אורי צבי גרינברג: "אך אל הר הבית לא בא, זה ההר היחיד שעליו לא דרך ברגליו". שומעת ואומרת לאורי: אתה טועה, המשיח בדרך להר. אנחנו לא מיואשים. אנחנו לא רק בוכים. יש לנו תפקיד כיום, לכולנו. יש לנו גם יכולת. יכולת לפעול, לבקש, לדרוש, ללחוש ולצעוק ולהתפלל. להוכיח כלפי א־לוהים ואדם שהמקום הוא הלב, ואנו לא מוותרים על הלב. לבכות את הקורבנות שהקרבנו ולהיאחז בגאולה שתגיע. לעלות למקום המקדש ולהאמין שאנו חלק מסיפור אדיר שיש בו מוות על קידוש השם, חורבן וכאב, אבל בסוף – ניתן יהיה גם לצחוק ולהרגיש את הגאולה.
הכותבת היא אמה של הלל יפה אריאל ז"ל
