"שתישאר צעיר לנצח", שר רמי קליינשטיין את מילותיו של בוב דילן וביטא את תזקיק החלום המערבי, וגם הישראלי. כולנו רוצים להישאר צעירים לנצח, או לפחות להרגיש כך. אך לעיתים מגיע רגע בחייו של אדם, וגם בחייה של אומה, שבו אין מנוס מלהתייצב מול המראה ולהודות: הגיע הזמן להתבגר.
מדינת ישראל נכנסת השבוע לשנתה ה־75. היא כבר מזמן לא אותה מדינה צעירה בכובע טמבל, במכנסי חאקי קצרצרים ובסנדלים תנ"כיים, זו שמצטיירת בדמיון הקולקטיבי שלנו. הגיעה העת להפנים את ההתבגרות בשלל מישורים, ולהתחיל להתייחס אליה ברצינות, ללא קריצה בזווית העין ובלי הנחת ינוקא.
בתחום אחד בולט סירובה של ישראל להתבגר: המשטר החוקתי. תרגיל פוליטי מבריק של דוד בן־גוריון הצליח לסכל את כינונה של חוקה למרות התחייבות מפורשת לכך במגילת העצמאות. תרגיל פוליטי מבריק עוד יותר של אהרן ברק יצר לישראל מעין חוקה. אך למרות שתי ההברקות המתוחכמות, ישראל נותרה עם בלגן של הסדרים משטריים וקובצי זכויות שאינם חלק ממסמך שלם כלשהו, וממילא אינם זוכים לכבוד וליוקרה הראויים לחוקה. או בלשונו הזהב של אחד ממנסחי הישראליות המבריקים ביותר בכל הזמנים, אפרים קישון: "פרטאץ'".
בשנת ה־75 למדינה הגיעה העת לתת למדינת ישראל חוקה של ממש; חוקה שנראית כמו חוקה, מתקבלת כמו חוקה, כוללת כל מה שחוקה רצינית אמורה לכלול, ובעיקר זוכה לאמון וליציבות כחוקה הראויה לשמה; לא עוד אוסף של דברי חקיקה שכל קואליציה מקרית עושה בהם כבתוך שלה, כחומר ביד היוצר.
לכאורה, אין זמן מתאים פחות בתולדותיה של מדינת ישראל לכינון חוקה מאשר ימינו אלה. המשבר הפוליטי המתמשך שמדינת ישראל נתונה בו זה שלוש שנים נראה כמו מכשלה בלתי עבירה בפני כינונה של חוקה, שהרי כל מהלך לכינון חוקה יצטרך לפחות לצאת מתוך בית המחוקקים שלנו, הכנסת.
ואולם, בדברי ימי המדינות המודרניות אפשר לראות שדווקא משברים עמוקים מזמנים את הרגעים המתאימים ליצירתה של חוקה. אווירת המשבר, וההבנה המחלחלת שמה שהיה לא יכול להיות עוד, נותנות את הכוח ליצור הסדר חדש, היוצר מבנה משטרי ראוי, מסדיר את מערכות היחסים בין הרשויות ומעניק לאזרחים מגילת זכויות המגנה עליהם מעריצות השלטון.
אין ספק שישראל זקוקה לחוקה, בראש ובראשונה כדי לייצב את שיטת המשטר שלה. חוקה כזו תוכל למנוע את התרחשותן של תאונות משטריות כמו זו שהתרגשה עלינו עם חקיקת "ממשלת החילופים". החלק המשטרי של החוקה האמריקנית תוקן עד כה תשע פעמים בלבד במשך 233 שנה. אין סיבה אמיתית לכך שחוק יסוד הכנסת, שנחקק לפני 64 שנה, תוקן מאז 51 פעמים, וחוק יסוד הממשלה תוקן עשר פעמים ב־21 השנים שחלפו מאז חקיקתו. אם כללי המשחק הפוליטי יהיו יציבים, כל השחקנים ילמדו להתמודד איתם כפי שהם. כאשר הכללים הם כחומר ביד היוצר, הפיתוי לערוך בהם שינויים לפי גחמותיו של חבר כנסת פלוני או מפלגה פלמונית הוא בלתי נשלט, גם אם כולם יודעים כמה כבד המחיר. ככל שהתיקונים נעשים אגרסיביים ומופרכים יותר כך גדל התיאבון לשינויים. ללא ייצוב המערכת, תאונות משטריות קשות אף יותר הן רק עניין של זמן.
לא רק שיטת המשטר של ישראל זקוקה ליציבות. לא פחות מכך חשוב ודחוף לגבש את מגילת הזכויות המלאה, בהסכמה רחבה ככל האפשר. מגילת הזכויות של ה"כאילו חוקה" הישראלית נכתבת כיום בידי בית המשפט העליון. בית המשפט, שהכריז בשנת 1995 שלמדינת ישראל יש חוקה בהסתמך על חוק יסוד שחברי הכנסת כלל לא ראו בו מבוא לחוקה, ממשיך מאז לכתוב את מגילת הזכויות של החוקה הזו. הוא עושה זאת בטכניקה משפטית המכונה "reading in", או בתרגום מעט צולע לעברית "קריאה לתוך". השופטים לוקחים את הזכויות שעוגנו במפורש בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ויוצקים לתוכן זכויות שלא עוגנו בחוק במפורש. הבולטת שבזכויות שנוספו בידי בית המשפט היא כידוע הזכות לשוויון, אך לצידה יש זכויות נוספות שזכו לפתע למעמד חוקתי. למשל, הזכות לחופש ביטוי, שאומנם הוכרה עוד קודם לחקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אך לאחר כינון החוקה בידי בית המשפט זכתה לפתע למעמד "חוקתי".
האם ראוי שהזכות לשוויון או הזכות לחופש ביטוי תהיינה מעוגנות בחוקתה של מדינת ישראל? בהחלט. אך לא ייתכן שמי שיעצב את החוקה הזו יהיה בית המשפט, ולא גוף שתפקידו לכונן חוקה. גם לא ייתכן שבית המשפט יעניק לעצמו את הסמכות לביקורת חוקתית על חקיקת הכנסת, ויקבע את סדרי הביקורת החוקתית הזו. מערכת היחסים בין רשויות השלטון וסוגיית אופייה והיקפה של הביקורת החוקתית חייבות להיות מוסדרות במפורש בחוקה, ולא להינתן בידי גחמות רגעיות או מתמשכות של הרשויות.
גם הכנסת אינה יכולה להיות הגוף שיעצב ויכונן חוקה לישראל. למרות חידושו המופלא של השופט ברק – שקבע שכל כנסת בישראל משמשת בשני כתרים, בתור רשות מחוקקת ורשות מכוננת – הכנסת אינה מסוגלת למלא כיאות את תפקידה כרשות מכוננת. עם זאת, הכנסת כמייצגת הריבון, שהוא העם, צריכה להיות זו שתחוקק חוק מיוחד, שבאמצעותו יוקם המנגנון לכינון החוקה למדינת ישראל, באמצעות אספה מכוננת אחת שתיבחר בידי כלל אזרחי ישראל, או בכל דרך אחרת. החוק הזה צריך לבוא מתוך הכנסת, לא משולחן הממשלה, ולהתקבל גם הוא ברוב רחב ככל האפשר.
לאנטישמים יש בעיה
בעיצומו של השבוע הרגיש ביותר בלוח השנה היהודי־ישראלי, בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובין יום הזיכרון ויום העצמאות, קיבלנו תזכורת לעומק התפיסות האנטישמיות הרווחות בחלקים גדולים מהעולם. הפעם היה זה שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, שהדהד כמסיח לפי תומו את הבדותה השגורה בפי אנטישמים בכל העולם, ולפיה לאדולף היטלר, גדול צוררי היהודים, היו שורשים משפחתיים יהודיים. לברוב שב בדבריו על הטענה הרוסית שאוקראינה היא מדינה נאצית, ואז הוסיף כי העובדה שנשיא אוקראינה יהודי אינה מהווה סתירה לכך. "זלנסקי? האנטישמים הכי גדולים הם יהודים, אפילו היטלר היה ממוצא יהודי".
רבות דובר בראשית ימי המלחמה באוקראינה על הרקע האנטישמי העשיר של האוקראינים, אך השבוע הזה הזכיר לכולנו שהנגע האנטישמי מאפיין את שני הצדדים בסכסוך. גם היום, 77 שנה אחרי כניעת גרמניה הנאצית ו־74 שנה אחרי הקמת מדינת ישראל, בחלקים נרחבים של עולמנו תינוקות יונקים אנטישמיות עם חלב אמם. חזונו של הרצל, שלפיו הקמת מדינת היהודים תפתור את סוגיית האנטישמיות, התבדה בחלקו הגדול. אף שהיהודים עבורו "נורמליזציה" כלאום, הם עדיין נתפסים כיצורים לא נורמליים. ואחד האזורים שהאנטישמיות מושרשת בהם במיוחד הוא מזרח אירופה – רוסיה, אוקראינה, פולין, המדינות הבלטיות וסביבתן.
לא לחינם כל סכסוך אלים באזורים הללו במשך דורות לווה בפוגרומים ובמעשי טבח ביהודים, אנטישמיות המרימה ראש ברגעי משבר. מה שהשתנה הפעם הוא עצם קיומה של מדינת ישראל. מדינת היהודים אינה תרופת פלא לאנטישמיות כפי שהאמין הרצל, אך היא בהחלט תשובה טובה לרצחנות האנטישמית הנוראה.
הקמת המדינה לא העלימה את הרגשות האנטישמיים, אך יצרה שינוי דרמטי בתפיסת היהודים בעיני העולם: לא עוד קבוצה נרדפת שלפרעות בה אין כל מחיר, אלא אומה היודעת להגן על עצמה. הודות לקיומה של ישראל הריבונית נבצר מהאנטישמים החדשים ללכת בדרך הרצחנית של אבותיהם.
