מעשי הרצח הראשונים שסימנו את תחילת מלחמת השחרור תפסו את כוחות הפלמ"ח וההגנה לא מוכנים כדבעי. היישוב היהודי בתש"ח הופתע מכך שאחרי הכרזת האו"ם ב־29 בנובמבר, בזמן שאצלנו יצאו לחגוג ולשמוח ברחובות, שכנינו הערבים החלו להתארגן כדי לפגוע בכמה שיותר יהודים ולחסל את חלום המדינה. עברו כמה ימים עד שהיישוב היהודי עיכל זאת, אבל במועד הכרזת המדינה בה' באייר איש לא היה מופתע. היה ברור מראש שפלישת מדינות ערב בוא תבוא, הכוחות נערכו בהתאם למלחמה קשה, ולבסוף ניצחנו.
בשנים שחלפו מאז, התקיימה מדינת ישראל בצל הידיעה שהאויב הערבי לא מפסיק לייחל לחיסולנו, ובכל זאת הופתעה לא פעם. גם הפרעות שערכו ערביי ישראל בחודש מאי אשתקד מצאו את מדינת ישראל ואת ראשיה בלתי ערוכים. המשטרה וכוחות הביטחון קלטו באיחור רב את גודל האירוע ואת רמת הטיפול הנדרשת כלפיו. היו גם מי ששילמו על כך בחייהם.
אך בניגוד לעבר, למשל אחרי מחדל מלחמת יום הכיפורים, הפעם שנה שלמה לא הספיקה לקובעי המדיניות בממשלה ולפיקוד הבכיר במשטרת ישראל להפנים את הלקחים. אפשר לומר שהם מסרבים אפילו להכיר בכך שקבוצה לא קטנה בקרב הערבים שחיים בישראל הקטנה, בתוך גבולות הקו הירוק, פועלת בנחישות ובעקביות כדי לערער את עצם קיומה של המדינה היהודית. למרבה הצער, ההשוואה היחידה שעומדת בעינה ביחס לתקופת המנדט היא בהתנהלות משטרת ישראל, שכמו משטרת המנדט חיה בתפיסה מדומיינת של "קיצונים משני הצדדים", ולא ממהרת להגן על יהודים מותקפים.
הריבונות הישראלית מתרופפת ואף מתפוגגת בעוד ועוד מקומות. זה החל ביישובים הערביים שבתוך ישראל, שהמשטרה מתנהלת בהם כאילו הייתה בשטח אויב. משם זה התפשט לערים המעורבות, שגם היום שוררת תחושת חוסר ביטחון בקרב רבים מתושביהן היהודים. במהלך הרמדאן רעשו הלילות בלוד מפיצוצי זיקוקים, משקיעת החמה ועד עלותה. בערב שבת שעברה, סמוך לשעת הדלקת הנרות, נאלצו 300 בנות מאולפנת עפרה לעזוב בחופזה את המתנ"ס בלוד שבו היו אמורות לעשות את השבת, בעקבות לחץ שהפעילו חברי מועצה ערבים ו"חשש מהתחממות".
בירושלים, עיר הבירה של מדינת ישראל, המצב בכי רע. הר הבית מזמן לא בידינו, ובמהלך חול המועד פסח יכולנו לראות שאפילו לרחבת הכותל יהודים חוששים להגיע. בדרך לשם הם מותקפים באבנים ובאלימות פיזית, ואפילו כשהם מגיעים למקום המקודש הם לא בטוחים מפני יידוי אבנים לרחבה עצמה. לא רחוק משם, טיילת המסילה, העוברת בלב שכונות ירושלמיות יהודיות מובהקות, כבר אינה מקום שנעים ליהודי להסתובב בו בלילה.
זה לא נגמר שם. בשבת בשעות הצהריים, חבורת צעירים ערבים, רכובים על גבי עגלות וסוסים, נכנסו לכפר־מסריק – קיבוץ יהודי בגליל המערבי. מצוידים ברמקולים שהשמיעו מוזיקה בעוצמה גבוהה, רכבו הצעירים בפראות בשבילי הקיבוץ ובמדשאותיו, תוך שהם משמיעים קללות וקריאות מאיימות כלפי התושבים.
זה הלקח שמדינת ישראל הייתה צריכה ללמוד מפרעות מאי, ומסרבת ללמוד: מי שלא יתעקש על ריבונות ישראלית ביישובים ערביים, כולל הנפת דגל ישראל בכל בניין מועצה שמקבלת תקציב ממדינת ישראל, יגלה שהמאבק יגיע אל הערים המעורבות. ומי שיתקפל בערים המעורבות ויבקש רק להאשים את הצד היהודי, ימצא עצמו מתמודד עם אותה הבעיה ביישובים היהודיים.
בכפר־מסריק אין גרעין תורני שאפשר להפיל עליו האשמות שווא בתקיעת אצבע בעין. בקיבוץ שבו המפלגה שזכתה למספר הקולות הרב ביותר היא מרצ, אין איתמר בן־גביר שאפשר לטעון כלפיו כי הוא מי שהלהיט את הרוחות. בקיבוץ שנוסד בשנות הארבעים לא מתקיימים קשקושי האקדמיה על "ג'נטרפיקציה" מומצאת, שכאילו דחקה את האוכלוסייה הוותיקה החוצה. לצעירים הערבים שנכנסו לכפר־מסריק הייתה מטרה אחת, שקשה לא לראות – להפגין ריבונות ולהצהיר שמבחינתם כל הארץ הזו שייכת להם.
74 שנים אחרי קום המדינה הם עדיין נלחמים בנו. הקרב על ארץ ישראל עוד לא תם.
