אמרה ידועה טוענת שגנרלים מתכוננים תמיד למלחמה הקודמת. למדנו את האמת הזו על בשרנו במלחמת יום הכיפורים. צה"ל היה בטוח שהמלחמה תהיה דומה לקודמתה, והעדיף לנוח על זרי הדפנה של העבר ולא להתכונן לעתיד. לא רק עצם פריצת מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו שאנן ולא מוכן, אלא גם אופי המלחמה הפתיע אותו. את המחיר הכבד של הנטייה האנושית להיצמד לעבר שילמה החברה הישראלית במלואו.
אז לפחות נצמד צה"ל לעבר כי הוא היה מפואר. הנטייה להניח שהמלחמה הבאה תהיה דומה לניצחון הפלאי של מלחמת ששת הימים מובנת מבחינה פסיכולוגית. אבל שום צבא בעולם לא נוטה לחשוב שהמלחמה הבאה תהיה דומה למלחמה הקודמת אם נחל בה תבוסה. להפך, צבא שלא הצליח לנצח במלחמה עוסק בתחקיר הכשלים, בהפקת לקחים ובניסיון להגיע למלחמה הבאה ערוך, מצויד ומוכן אחרת מבעבר.
לכן מפתיע כל כך שהאופוזיציה לא הפיקה לקח מארבע מערכות הבחירות הקודמות, שבהן היא לא השכילה לנצח. שום דבר לא נלמד. שום תחקיר לא נעשה. שום לקחים לא הופקו. האופוזיציה עסוקה בניסיונות להפלת הממשלה הנוכחית רק כדי לחזור לעוד מערכת בחירות, ולהגיע אליה באותה היערכות כמו זו שהביאה לכישלונה בעבר.
ראשית, במישור הפוליטי: האופוזיציה מנסה להפיל את ראש הממשלה נפתלי בנט ומתעלמת מכך שלא את בנט היא צריכה להפיל כדי לחזור לשלטון, אלא את נתניהו. אילו הבחירות היו משחק רולטה, מה שלא הצליח ארבע פעמים עשוי להצליח בפעם החמישית ויש איזה היגיון בניסיון להפיל את ממשלת בנט־לפיד כדי לצאת לבחירות חדשות. אבל בחירות אינן קזינו, והבעיה של האופוזיציה אינה בנט. אמת, קל יותר להפיל את בנט מאשר את נתניהו; ראש הממשלה לשעבר, שעברו המפואר למדי מאחוריו, מסרב להשלים עם כך שזמנו עבר, ואינו מסוגל לפרוש בכבוד. הוא לא מוכן לשחרר – לא את הליכוד, לא את מחנה הימין ולא את המדינה. העוצמה הפוליטית האדירה שלו מספיקה כדי לא להניח לשום קואליציה אחרת לנהל את המדינה, אבל לא מספיקה כדי לאפשר לו להקים קואליציה משלו.
כך הפך נתניהו לפקק של המדינה – לא לבלוע ולא להקיא. כרגע לא נראה שיש מישהו בקואליציה של נתניהו שמסוגל לומר לו זאת כדי לשנות את ההיערכות שלה לקראת הבחירות הבאות. היא מתכוננת לבחירות שעברו, בפעם החמישית.
אבל גם במישור האידאולוגי לא למד מחנה הימין מאומה מכישלונות העבר. הוא עדיין שואף לממשלת ימין מוחלט, כאילו ממשלה כזו תוכל להגשים את חלומותיו. גם כאן לא נלמד דבר. ממשלה כזו לא קמה בארבע מערכות הבחירות האחרונות, ולא במקרה; אבל גם אם הייתה יכולה לקום, שום בשורה לא הייתה בכך לימין. היינו כבר בממשלת ימין כזו. שום מטרה מאלו שהאופוזיציה מכריזה עליהן בביקורתה על ממשלת בנט־לפיד לא הוגשמה. ולא במקרה. אף שלימין יש רוב אלקטורלי בישראל, עמדות הכוח הציבוריות הרבות שנמצאות בידי השמאל לא מאפשרות לו לממש את שאיפותיו.
מחנה הימין היה צריך להבין שאי אפשר לכפות על אפו ועל חמתו של חצי מהעם, חצי לפחות מבחינת העוצמה הציבורית, את מה שאינו חפץ בו. המסקנה האידיאולוגית שחובה להסיק מארבע מערכות הבחירות האחרונות היא שהדבר הנחוץ לחברה הישראלית אינו ממשלת ימין מוחלט אלא ממשלה ששותפים בה כל הכוחות המרכזיים בפוליטיקה הישראלית. מי שלא שואף לכך לא למד כלום מהעבר ושבוי בקונספציות שעבר זמנן.
כשמבינים עד כמה עמוק סירובם של ראשי קואליציית נתניהו ותומכיהם להתמודד עם הכישלון, מתבהרת גם הסיבה למסע ההשמצות והרדיפות שלהם כלפי ראש הממשלה בנט. ראשי הקואליציה הזו חייבים למצוא שעיר לעזאזל כדי לתרץ את כישלונם. הם חייבים לשכנע את תומכיהם שלא הם הסיבה לכישלון אלא מישהו אחר שגנב, רימה, הטעה ובגד.
הם יודעים מצוין שאם תוסט לרגע תשומת הלב מבנט, עלולים תומכיהם להשתחרר לפתע ולחשוב באופן עצמאי ומשוחרר; להתנתק לרגע מהעדר השועט ולהפיק לקחים. ואז, חוששים ראשי המחנה, ובצדק, יבינו תומכיהם שלא בנט הוא הבעיה של מחנה הימין אלא הם עצמם; שלא בנט צריך לתת דין וחשבון, אלא הם עצמם. וכך מוליכים ראשי קואליציית נתניהו את תומכיהם בעיניים עיוורות לעוד כישלון אחד צפוי מראש למחנה, ולהמשך הידרדרותה של הפוליטיקה הישראלית למחוזות הזויים שלא האמנו שהיא מסוגלת לרדת עדיהם.
