הרבה שירים נוקבים ומרטיטים סיפקה לנו תרבות הזיכרון הישראלית. אבל היקר מכולם בעיניי הוא "מה אברך" מאת רחל שפירא. השיר הזה מצליח ללכוד במילים את האתוס הייחודי של הלוחם הישראלי; אתוס שהתחזק במשך שנים רבות, מפני שגם מומש בפועל באינספור מקרים.
זהו האתוס של הלוחם האנושי: הצעיר שבורך בחיוך שכמוהו כאור, בעיניים גדולות ורואות, בלב המרגיש את כל המראות, ברגליים רוקדות עד אינסוף, ובאוזן קשובה לגדולים וקטנים. ואף על פי כן, הוא מצליח ללמוד גם את עוצמת הפלדה, את מסע הדרכים ומקצב הפקודה. כמו יעקב אבינו הוא ירא לא רק להיהרג אלא גם להרוג, ובכל זאת מצליח להיות לוחם עז נפש.
יתר על כן: מילות השיר לא מתארות רק את דמותו של הלוחם הישראלי המיתולוגי, אלא רומזות גם לדמותו הרצויה של הישראלי בכלל. האיש ששום סגולה אנושית אינה זרה לו, ואהבת החיים מעל כולן, ובכל זאת, ואולי דווקא משום כך, מוצא בעצמו גם את ההזדהות המלאה עם מאבק הקיום הלאומי של עמו, עד שהוא מוכן אפילו למסור את החיים היקרים לו כדי לשמור על ארצו, מדינתו ובני עמו, שמלאים גם הם באותה אהבת חיים.
זו ישראל שאתונה וספרטה שכנו בה בו־זמנית. אתונה של אהבת האמנויות והפילוסופיה, וספרטה של נחישות המלחמה. או בלשון יהודית: האתוס של עדינו העצני – עדין כתולעת וקשה כעץ, לפי הצורך. איך נולד אתוס כזה? אולי משום שהעם היהודי התמקד רוב שנותיו בחיי הרוח, הוא לא היה יכול להתכחש להם גם כשבחר לחזור ולקיים חיים מדיניים וביטחוניים.
אולי משום שזה היה האתוס של התנועה הקיבוצית, שיצרה את ההגנה והפלמ"ח שברוחם נולד גם צה"ל. ואולי משום שתנועת העבודה שיצרה את כולם, עם כל בעיותיה, הביאה לאתוס הלאומי הישראלי שילוב מופלא שתנועות לאומיות אחרות לא השכילו להביא: חזון שאינו מסתפק בתחייה לאומית כשלעצמה, אלא רוצה לצרף לה גם את תיקון האדם. שהרי תחייה לאומית של "עם עולם" אמורה להביא גם בשורה לעולם, ולא רק לעם עצמו.
תהיה הסיבה אשר תהיה, הרוח הייחודית של הלוחם הישראלי האנושי קורסת לנגד עינינו, נפרמת לחלקיה. ההזדהות הלאומית והנחישות הלאומית נשחקות בשמאל, אצל מרצים באקדמיה שרואים בהנפת דגלי ישראל סוג של מחלה, או פעילים הקוראים ברחבי העולם להחרמת ישראל. ואילו האנושיות הולכת ונשחקת בצד ימין, עם פעולות תג מחיר המתגברות בכמותן ובחומרתן, עם דיבורים על לאומיות דתית־פונדמנטליסטית שצריכה לדחות את המדינה הציונית־מודרנית, ועם ימין מתון שכבר אינו טורח כמעט להילחם בימין הקיצוני.
לתהליכים האלה יש כמובן מגוון של סיבות. השנאה הגוברת כלפי הציבור הערבי נובעת במידה רבה מהשינוי באופי העימות הערבי־ישראלי, ממלחמה קונבנציונלית בין מדינות למאבק יומיומי בטרור הפוגע באוכלוסייה אזרחית באלף סוגי רציחות איומות ומשונות.
השנאה הגוברת כלפי אנשי השמאל נובעת בעיקר מכך שרבים בשמאל עצמו הפכו את הוויכוח עם הימין החילוני, ובעיקר עם הציונות הדתית, מוויכוח ענייני על טובת המדינה לשנאה חסרת פשרות בין מי שמזהים עצמם כבני אור לאחרים המזוהים כבני חושך – עד כדי הזדהות יתר של רבים מדי בשמאל עם המאבק הפלסטיני יותר מאשר עם נפגעיו היהודים.
שלא יהיה ספק: הדברים בשום אופן לא נאמרים כדי לספק איזו הצדקה, חלילה, לשנאה גורפת כלפי הציבור הערבי או כלפי אנשי השמאל היהודים. אבל דווקא מי שרוצה להילחם בתופעות קשות חייב לנסות ולדייק בזיהוי מקורן. החברה הישראלית חייבת לחזור לדמות המשלבת אתוס אנושי ולאומי גם יחד מצד מי שמזהים את עצמם כאנשי שמאל או כאנשי ימין.
השמאל הציוני והימין הממלכתי חייבים להיאבק בגילויי הפוסט־ציונות והאנטי־ממלכתיות שפשו כל אחד במחנהו. אם ייכשלו בכך, יפרש כל מחנה את שתיקת זולתו כלגיטימציה להקצנת התהליכים גם במחנהו שלו, עד להקצנה מעגלית בלתי פוסקת שסופה חורבן.
מה נברך לעצמנו ביום עצמאותנו, במה נבורך? בעיקר שנשכיל למצוא את האיזונים החיוניים בין לאומיות לאנושיות, שרק באמצעותם נוכל להתברך בחיים.
