העונה הראשונה של "טהרן" הסתיימה בכישלון ישראלי קולוסאלי, כשחפרפרת במוסד הצליחה לגרום לטייסי חיל האוויר שהיו בדרכם להפציץ מתקני גרעין באיראן להיות חשופים לחלוטין למכ"ם של משטר האייתולות. לא מעט אנשים, שאהבו מאוד את העונה הראשונה, התאכזבו מאקורד הסיום שלה, וראו בו כניעה לנרטיב תרבותי תבוסתני שבמסגרתו ישראל תמיד חייבת לצאת רע – כובשת או שלומיאלית, ואם אפשר שניהם אז בכלל טוב – שקיים לצערנו בתוצרי קולנוע וטלוויזיה רבים של יוצרים מקומיים, שנושאים את עיניהם לאירופה ולארה"ב יותר מאשר לקהל הישראלי.
אולי הביקורת שהושמעה אז גרמה לפרק הראשון בעונה השנייה של טהרן, ששודר אמש (מוצ"ש) ב"כאן" יחד עם הפרק השני, אחרי דחייה של הפרמיירה עקב הפיגוע באלעד, להיראות כמו ספר של חסמב"ה, וניפק פעולה ישראלית נועזת ומתוחכמת בעורף האויב, עם כמעט אפס טעויות והצלחה אחת אדירה – חילוץ טייס שבוי מכלא בלב טהרן והשבתו ארצה.
אחרי החוב שסגרו לצופיהם הפטריוטים, המשיכו יוצרי טהרן והוכיחו שבעונה הזו הם לא מתכוונים לקחת שבויים. כלומר, אולי יילקחו כמה שבויים איראניים, אבל לעומת תחושות המריחה והעלילה הפתלתלה שאותן חשנו לא פעם בעונה הקודמת, הפעם ניתן האות "אקשן" מההתחלה ועד הסוף, והדרמה לא מפסיקה כמעט לרגע אחד. נכון, ההחלטה של הסוכנת תמר (ניב סולטן) וסוחר הסמים מילאד להישאר באיראן למרות שזהותם ידועה למשטר, והאפשרות הפשוטה יחסית לצאת מהמדינה המצמררת, נראית קצת תמוהה ולא הגיונית, אבל אחרת הרי אי אפשר להתניע מחדש את העלילה. והעלילה גורמת לדפיקות לב, לרצות לראות מיד את הפרק הבא, להיבהל מכל דפיקה בדלת ולחשוב שאנשי משמרות המהפכה באים לקחת אותך לאחד מבתי הכלא הידועים לשמצה בטהרן. בקיצור – בדיוק מה שסדרה טובה מאוד אמורה לעשות.
השחקנית ההוליוודית גלן קלוז, שהצטרפה בעונה הזו ומגלמת סוכנת מוסד מקומית, בריטית שהתאסלמה וחיה באיראן, מוסיפה בהחלט אבק כוכבים ודמות מעניינת שעוד תעשה כמה גלים במהלך הפרקים הבאים, וכאמור בסך הכל תחילת הסדרה עולה על הציפיות. לפחות לפי השניים הראשונים, טהרן לא סובלת ממשבר העונה השנייה. רק אם אפשר לסיים אותה הפעם לא בכישלון ישראלי אלא – סתם, זורק רעיון – בהתמוטטות של המשטר האיראני ובהכתרת תמר רביניאן לראש ממשלת איראן החדשה.
