אחד מהאקססוריז שאני מחשיבה כשימושי ביותר עבורי הוא משקפי השמש. בהתחלה לבשתי את משקפי השמש של אמא שלי כי חשבתי שזה נראה מגניב עליי והכל, אבל אז, אחרי כמה זמן, גיליתי את הסיבה האמיתית לתחביב הזה שלי. אני לא מתכוונת לזה שאני צריכה הגנה מפני השמש כמובן (בגלל הוויסות חושי הנמוך שלי, גם אם יצביעו עלי עם פנס אני לא אמצמץ), אלא בגלל הסיבה הכלל לא מורכבת – זו פשוט דרך מעולה להימנע מקשר עין.
אם יש משהו שאני יודעת שאוטיסטים חווים בתור קושי זה האי-נוחות המטורפת שנוגעת להסתכלות לבן אדם לתוך הנשמה מספיק זמן כדי להראות שאתה קשוב, אבל גם לא יותר מדי כדי שזה יהפוך להיות מוזר. יש לי כמה דרכים להתמודד עם זה, חלקן הוכיחו את עצמן כיעילות וחלקן פחות.
לרוב, כשאין ברשותי את משקפי השמש פיתחתי את ההרגל הזה של להסתכל על הגבות של אשת או איש השיחה שלי. היתרון שלי הוא שהעיניים שלי מאוד כהות, ככה שאי אפשר באמת להבחין לאן אני מסתכלת. אבל לצערי הרב גם זה לא נוח, אז אני עוברת לתזוזה. אני הולכת תוך כדי שאני מדברת, עומדת על כיסא, יושבת עליו, ככה שזה לא יראה כאילו אני נמנעת מקשר עין, אבל בעיקר כדי להסיח את עצמי מהמחשבה המתמדת: "האם זה נראה כאילו אני בוהה בבן אדם אם אני לא מזיזה את העיניים?"
הבעיה עם השיטה הזאת היא שרוב האנשים מתקשים עם זה שאני לא נמצאת כל כולי בשיחה איתם וזה יכול גם להראות שאני לא לוקחת את הנושא ברצינות. לפעמים אין לי כוח להסתיר את חוסר הנוחות ואני פשוט לא מסתכלת על הבן אדם, אבל אז אני גם מתחילה לאבד ריכוז ולרחף במחשבות שלי בזמן שאני בוהה בקיר. זה ממש מרגיש כאילו אי אפשר לצאת מהתסבוכת הזאת. ותוך כדי כל התהיות שלי אני פשוט רוצה ללכת לבן אדם שהמציא את כלל הנימוס הזה ולשאול את אותו האיש מה בדיוק עבר לו בראש באותו הרגע כשהוא חשב שזה הדבר ההגון לעשות?
זו דרכו של העולם ואין הרבה מה לעשות עם זה. אני מניחה שהדרך הכי טובה בשבילי להתמודד עם זה, זה פשוט לומר לאנשים שלא נוח לי ליצור קשר עין. אני בטוחה שיוכלו להבין את זה.
הבעיה היא שאני תמיד שוכחת לעשות את זה.
