אחת החברות שלי שגם גרושה ובזוגיות, התקשרה אליי השבוע וסיפרה שהבת שלה, בת 14, שוב התחננה בפניה להישאר לישון אצלה ולא לעבור לבית של אבא שלה. חברה שלי תכננה לבלות את הערב והלילה עם בן זוגה, בביתו. היא סיפרה שהבכי של הבת שלה מעבר לדלת כמעט שבר אותה והיא כמעט ויתרה שוב על הזמן הזוגי שלה רק כדי שהבת שלה לא תצטרך לעבור לאבא שלה, למרות שהוא אב מיטיב שהיא אוהבת.
ישנם שתי אבני נגף מרכזיות בניסיון לבנות את פרק ב'. הראשונה – היא הנטייה שלא לקחת דברים בחשבון מראש. השנייה – היא הנטייה לקחת יותר מדי דברים בחשבון מראש. אסביר. אחרי הגירושים, בשלב כזה או אחר מגיע היום בו אנחנו פוגשים את האהבה הזאת, החדשה. זו שמתקנת את הסדק בלב, זו שמנחמת ועוטפת. זה ממלא אותנו בתקווה וחלומות מופלאים חדשים. בחלומות האלה יש ילדים חמודים ממש, שלומדים להסתדר איתנו ועם הילדים שלנו. הם גרים קרוב אלינו. הגרושים שלנו ממש מפרגנים, הכסף תמיד מספיק לנו, הילדים מרימים את הטינופת שלהם מהשיש וקל לנו להתמודד כזוג בכל החזיתות.
אבל אנחנו אנשים "רציונליים" ולכן, אנחנו מתחילים להפעיל מיד את כל הפחדים שלנו: אולי הילדים שלנו לא יסתדרו, אולי הם לא יאהבו אותו, אולי הם יכעסו עלינו, ואולי כל הדבר הזה הוא בלתי אפשרי? בקיצור, אנחנו לוקחים יותר מדי דברים בחשבון. וזה בדרך כלל, קשור קשר ישיר לילדים.
אנחנו רכים מדי עם הילדים שלנו, מרחמים עליהם על כך שייאלצו לסבול נוכחות של דמויות חדשות בחייהם ועל כך שאולי ייאלצו לחלוק או להתפשר מעתה. אנחנו מעדיפים לא לטלטל את ספינת חייהם שכבר טולטלה כשהתגרשנו, כי כל כך לא מתחשק לנו להכאיב להם יותר ממה שכבר כואב להם.
אני רדיקלית. אני חושבת שהאהבה שלנו והצרכים שלנו הם אלה שצריכים לעמוד במרכז ולא הרחמים על ילדינו. אומרים שהחינוך הטוב ביותר הוא הדוגמא האישית. בעיניי, הדוגמא האישית החשובה ביותר לילדים שהוריהם התגרשו או התאלמנו, היא התקומה שלנו. ואני מדברת על תקומה במעשים.
עלינו לזכור שבתוך כמה שנים הילדים יגדלו ויעזבו את הבית. אנחנו רוצים שישרתו את המדינה, ילמדו ויקימו בתים. אנחנו רוצים שהם יוכלו לקיים זוגיות בריאה והורות מיטיבה בעצמם. הם זקוקים לכישורי סתגלנות ומסוגלות, ואלה עניינים נרכשים לכל הדעות. ממש לא משהו שנולדים איתו.
האם מישהו באמת חושב שילד ששמו רק אותו במרכז, שעצם קיומו השפיע על ההחלטות החשובות ביותר שלנו, יוכל להיות יום אחד הורה שמסוגל לראות את צרכיו שלו עצמו? האם אנחנו באמת רוצים להטיל עליהם את האחריות לכך שלא התקדמנו בחיים, שלא בחרנו בעצמנו? האין זה מסר של חולשה וחוסר אמונה בהם? האם זה באמת מה שאנחנו מעוניינים להעביר להם?
הרי מי שאמור להנהיג את הילדים האלה, הם אנחנו. זה לא יקרה אם לא נהיה רדיקליים בהבנה שטיפול בילדים, חינוך ילדים וטיפוח ילדים, אינם סותרים את המקום שבו אנחנו חייבים לטפל ולטפח לא פחות – את עצמנו.
כהורים, עלינו להאמין בכוחות שלהם להתמודד וכמובן לסייע להם ככל הניתן, אך ממש לא לתת להם לנהל את חיינו. בדיוק כפי שאנחנו מאמינים בהם כשתינוק חדש מצטרף למשפחה.
