התוכניות של ההנהגה הפוליטית ברוסיה להכריז ניצחון מוחץ, במה שמוגדר עד כה כמבצע צבאי מיוחד, בסמוך לתשעה במאי, התפוגגו על רקע כישלונות הצבא בשדה הקרב. תשעה במאי, התאריך ההיסטורי לחגיגת הניצחון על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, מהווה עבור הרוסים תאריך סמלי לניצחון.
בימים אלה נראה כי המנהיגות הפוליטית ברוסיה שינתה כיוון ורוצה להשתמש בחגיגות הניצחון על גרמניה הנאצית המתקרבות, כדי לחזק את התמיכה במלחמה באוקראינה בכלל וברעיון של הגיוס הכללי בפרט. למרות שסקרי דעת הקהל, המצוטטים רבות על ידי תועמלנים של המשטר, מלמדים לכאורה על תמיכה המונית ב"במבצע הצבאי המיוחד" באוקראינה, הרעיון של גיוס כללי לא מצטייר כפופולרי במיוחד. עם זאת, בהנחה שהמשטר מעוניין להמשיך במאמצי הפלישה והכיבוש, למרות הכישלונות הצבאיים הרבים, הגיוס הכללי מחויב המציאות. מכאן הניסיונות להשתמש בכוחם הסימלי של טקסי הניצחון כדי לייצר תמיכה למהלכים פוליטיים לא פופולריים ולהפוך גיוס כללי לאופציה לגיטימית בתודעה הציבורית.
ההבחנה בין משטר טוטליטרי לבין משטר אוטוקרטי יכולה לעזור לנו להבין כיצד המשטר הפוליטי של פוטין מסכל את שאיפותיו שלו עצמו ליצור תמיכה רחבה במהלך. במשטר טוטליטרי, לא יכולה להתקיים הבחנה בין החברה למדינה, משום שהזדהותם של האזרחים עם המדינה צריכה להיות טוטלית. לעומת זאת, המשטר האוטוקרטי זקוק לציבור א-פוליטי, כזה שחווה את עצמו כישות נפרדת ולא קשורה לפוליטיקה. זהו המשטר של פוטין.
כשבוריס ילצין העביר את נשיאות הפדרציה לפוטין ב-31 בדצמבר 1999, הוא סיים את נאומו הדרמטי בציווי שהפנה ליורשו, ״הגן על רוסיה״. הפרשנות של פוטין לציווי הזה שילבה בין מדיניות כלכלית נאו-ליברלית דורסנית לשאיפות פוליטיות אימפריאליות לא מבוטלות. השילוב הזה אפשר למשטר לכרות חוזה חברתי חדש עם האזרחים. החוזה הבטיח לאזרחי רוסיה עלייה ברמת החיים ביחס ל״שנות ה-90 הפרועות״ הזכורות בתודעה הקולקטיבית הרוסית בעיקר עקב המדפים הריקים בחנויות וחוסר הסדר הכללי במדינה. תמורת ההבטחות הכלכליות האלה, שהמשטר אכן קיים במידה מסוימת, התבקשו אזרחי רוסיה לא להתערב בספירה הפוליטית. כך שהפוליטיקה ברוסיה הפכה לנחלתם של מספר מצומצם של שחקנים פוליטיים שגם ביניהם דאג פוטין לשמור על מתח מתמיד, שאמור היה לרסן את השאיפות האישיות שלהם לכוח.
החוזה הבלתי כתוב הזה תקף לכל קבוצות האוכלוסייה: לאליטות הפיננסיות, לאמצעי התקשורת ולאזרחים מן השורה. הסנקציות על מי שהפר את החוזה הן כבדות משקל. הטייקון מיכאיל חודורקובסקי, למשל, שילם על השאיפות הפוליטיות שלו במאסר של עשר שנים. בשנת 2000 אמצעי התקשורת החלו לספוג התקפות, עם סגירת ערוץ הטלוויזיה NTV, בעקבות הביקורת שאנשי הערוץ השמיעו על פוטין. ההתקפות הגיעו לשיאן בסגירה או בחסימה של כל אמצעי התקשורת העצמאיים לאחר הפלישה לאוקראינה.
גורלן של עמותות ללא מטרות רווח לא היה שונה בהרבה. כל עוד הצליחו למסגר את פעילותן כלא פוליטית, המדינה תמכה בהן באמצעות קרנות מיוחדות ובפרט הקרן הנשיאותית. עם זאת, כל נימה של ביקורת מצד החברה האזרחית שהתפרשה כהתערבות בספרה הפוליטית נענשה בחומרה, לרבות באמצעות הכלי המשפטי המפורסם של ״חוק הסוכן הזר״. ארגון או אזרח פרטי שהעזו לבקר את המשטר או לעסוק במה שעלול להתפרש כפעילות פוליטית הסתכנו בתיוג של "סוכן זר", הגורר עונשים רבים, אדמיניסטרטיביים ופליליים.
מטרתו של החוזה החברתי הזה, שעומד בבסיס המשטר האוטוקרטי, הינה יצירה של ציבור פסיבי, כזה שלא מעוניין ולא רואה סיבה להתערב במה שמוגדר כ"ספרה פוליטית". משטר אוטוקרטי לא אוהב ולא מעודד ביטויים ספונטניים של הזדהות פוליטית. פוטין לא מחבב במיוחד אפילו הבעות הזדהות פומביות של תומכי המשטר. הניסיונות לעצב תנועות חברתיות התומכות בקרמלין כשלו כולם, במוקדם או במאוחר. הפסיביות של הציבור והניתוק בינו לפוליטיקה מורגשים גם במפגני התמיכה הספונטניים, הנדירים יש לציין, במלחמה הנוכחית. מפגנים אלו הינם לרוב פרי יוזמתם של מוסדות המדינה, אשר מצליחים לגייס את עובדיהם תוך שימוש באיומים, מובלעים או מפורשים. אחד הביטויים המובהקים לתודעה אזרחית פסיבית ולניתוק בין המדינה לחברה מתגלה בתגובות השכיחות של אזרחי רוסיה לפלישה: ״ממילא לא יכולנו לעשות כלום״, ״לנו אין אפשרות להשפיע״, ״על הכול הוחלט למעלה״, ״אנחנו לא נוטלים חלק בעניין״.
הניתוק בין החברה לבין המדינה וחווית אוטונומיזציה הולכת וגוברת של החיים החברתיים, אשר התגבשו בתודעה הקולקטיבית הרוסית בעידודו של המשטר האוטוקרטי, יכולים לסכל את מאמציו להקנות לגיטימציה לגיוס המוני כשלב הבא בתכנון המלחמה באוקראינה. החוזה החברתי שאותו ביסס המשטר בשני העשורים האחרונים נמצא כעת בסכנה. בגלל הסנקציות הבינלאומיות, המדינה כבר לא יכולה לספק את הרווחה הכלכלית שמצופה ממנה.
אם המשטר ידרוש התגייסות טוטלית להמשך המלחמה בלי לקיים את הצד שלו, הדבר עלול להתפרש כהפרה של החוזה החברתי הלא כתוב. קשה להאמין שגיוס המוני יזכה לתמיכה רחבה. הערעור של החוזה החברתי שעליו מבוסס המשטר ללא ספק יסכן את הלגיטימציה של גיוס כללי ובתקווה יערער את הלגיטימציה של המלחמה בכללותה.
ד"ר אינה לייקין הינה חברת סגל בכירה במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה
