המפתחות הלכו לאיבוד בדיוק כשצו המילואים הגיע, מה שגרם לתהילה להתעכב ליד תיבת הדואר ולפתוח אותה למרות שזה היה התפקיד של מתן, ולכן היא הייתה הראשונה שראתה את הצו שוכב, סגלגל ומאובק, בתיבה, ולכן היא הייתה זו שזרקה אותו לפח.
היא הייתה כזו; כשמשהו הלחיץ אותה יותר מדי היא העמידה פנים שהוא לא קיים בכלל. אפשר היה לקרוא לזה הדחקה אבל היא לא הדחיקה, פשוט התעלמה. אם, נניח – לצורך הדיון כמובן – היא ומתן רבו על השאלה מי צריך לשטוף את הכלים שהוא, או היא, אכלו בהם, והמריבה הגיעה למקומות שאליהם מריבה זוגית תמיד מגיעה אליהם, האשמות נכונות מהסוג של 'את בדיוק כמו אמא שלך' ו'אתה אף פעם לא יודע לקבל אחריות', למחרת בבוקר היא הייתה קמה כאילו כלום. שום דבר לא קרה אתמול. הכל בסדר.
זה שיגע את מתן כל היום.
הוא ראה את הצו שוכב מקופל בפח הניירות כשהגיע באמצע יום עבודה לפתוח לה את הדלת. בעצמו קיבל את ההודעה את המילואים במייל, ולכן כמובן ידע שיש לו מילואים ורק חיכה לרגע הנכון שבו יוכל להנחית את החודש הזה – שמתוכו שלשה ימים אימון ואז תעסוקה מבצעית בשאר הזמן, כולל חג השבועות באמצע – להנחית אותו כמו שצריך באמצע הסלון. בעדינות הראויה, ככה שתהילה לא תצא מדעתה ותצעק. הוא כבר דמיין איך היא צועקת, "תגיד לי, אתה נורמלי? ללכת למילואים כשאני בתחילת היריון ועם שני ילדים בבית? מה אני אעשה, אלך להורים?". היא לא צעקה הרבה, זו האמת, אבל זה מה שמתן דמיין.
ההורים שלה התגרשו בתחילת שנה, מה שלא הוסיף לרגיעה בבית. בהתחלה הכל היה כשורה, ואז הכל היה לא כשורה, וכרגע הם – שלמה ורותי – היו במאבק עקיף שכזה, עקיצות חוזרות ונשנות דרך הילדים. בכל אופן ההורים שלה לא היו אופציה. אמא שלה כנראה תגיע לעזור אבל העזרה שלה תמיד סובבת סביבה, כמו שרק היא יודעת, וההורים שלו היו אופציה אבל תהילה תשלם על זה באינסוף עקיצות פולניות קטנות על איך מתן מושלם והיא, כלומר תהילה, לא. בקיצור, הורים זה לא פתרון אמיתי. ולכן כבר כמעט שבוע מתן הסתובב עם המחשבה מתי הזמן הנכון להגיד שיש לו מילואים.
האמת הייתה שהמילואים באו להם בזמן גרוע מכל הבחינות. תהילה הייתה במין מצב ביניים שכזה שבו היא מסיימת עם העבודה שלה בתור מעצבת במשרד אדריכלים ומחפשת עבודה חדשה, תוך שהיא מתלבטת מה הזמן הנכון להתפטר כשהיא בעצם בתחילת היריון, ומתן היה באמצע להרים פרוייקט חדש אצלו בעבודה, במשרד תוכנה קטן שעשה אפליקציות לעסקים ובנה אתרים לכל מיני עמותות עם פחות מדי כסף אבל עם המון גאוות יחידה, וההיריון בלבל אותו כי לא היה להם מספיק כסף לעוד ילד, וגם זוגית – איך לומר –
הם עדיין לא מצאו את המפתחות. מתן חשב שתהילה שכחה אותם בדלת מבחוץ. תהילה חשבה שמתן שכח אותם בדלת. אבל שניהם ידעו שיש סיכוי לא רע שזה גם הפוך, כלומר שהם עצמם שכחו את המפתחות בדלת, ולכן לא הציפו את ההאשמות האלה כלפי הצד השני. מה שכן, תהילה אמרה "אולי נחליף צילינדר," הבעיה הייתה שלהחליף צילינדר עלה סכום יפה ודרש להזמין איש מקצוע ולכן, כרגיל, הכל עמד להתמסמס בין האצבעות ובין אינספור המשימות שהיו להם על הראש. לרשום את אורי לגן עירייה. לבדוק מה קורה עם שלומית בת החמש ש(אולי) הולכת לאיבוד חברתית, ויש לה עור מתקלף בראש ולא ברור מה הסיבה ומה המסובב. בכל אופן, לזוגיות לא היה להם הרבה זמן. דייט שבועי בשישי בבוקר, זה הכל.
ככה כמעט שבוע שלם הסתובב מתן עם השאלה מתי הזמן הנכון להגיד ואיך זה יעבור בשקט מבחינת תהילה ומבחינת העבודה ומבחינת הילדים והכל, וכמעט לא היה לו זמן לחשוב על המילואים עצמם ומה העמדה שלו ביחס לזה. כלומר אם יש לו כוחות להיות שוב חייל, ובעמדת שיטור על פלסטינים, ולשמור במחסומים מאולתרים ולסכל דברים ולהסתובב עם רובה, ולפגוש את ידין ואת יגאל ואת קוקו (שאף אחד לא ידע איך קוראים לו באמת), שהוא חיבב אותם בגדול אבל בפועל היה ברור שלאף אחד מהם אין כח אליו, ובקיצור, את המילואים עצמם הוא הדחיק לחלוטין, והתעסק בעיקר בשאלות של מתי להגיד את זה בעצם לתהילה.
בסוף לא היה זמן טוב. הם יצאו לדייט בשישי בבוקר וישבו בארומה יחד עם הפרלמנט של הזקנים, תהילה הייתה לחוצה מהעבודה ומזה שכבר היו שתי פריצות בבניינים שלידם וכנראה, ככה אומרים, זה מישהו מהבלוק שיודע מתי אנשים לא נמצאים בבית, ומתן היה לחוץ כי היה לו חודש מילואים בעוד שלשה חודשים, ובסוף תהילה לקחה שלוק מהקפה ואמרה "למה אתה ככה לחוץ, מתני?" ומתן פלט, "כי יש לי חודש מילואים," ותהילה אמרה "ידעתי. קיבלת איזה צו". ומתן אמר "ידעת? אז למה לא אמרת כלום?" ותהילה משכה בכתפיים ואמרה "שכחתי, היו לי יותר מדי דברים על הראש".
"מה תעשי?" שאל מתן, ותהילה אמרה "אני לא יודעת," וככל שהמשיכו לדון בנושא ככה הרגיש מתן שהוא מבולבל, שהוא ציפה לאיזו התרגשות או עצבנות ותהילה מגיבה לכל הסיפור באיזו אדישות מוגזמת כמעט, לא ברורה, ולכן במקום להמשיך להסתובב סחור סחור הוא שאל "תגידי, זה לא מפחיד אותך?" ותהילה משכה בכתפיה ואמרה "מפחיד, אבל מה אני יכולה לעשות?" מה שהיה נכון, ולכן השקיט קצת את מתן. לפחות ההודעה הזו עברה בשלום.
אבל מה שתהילה הרגישה באמת, והדחיקה את זה כל הזמן מחשש לפתוח את זה בכלל, היה שאולי זה לא רעיון רע שמתן ילך למילואים. שאולי מילואים זה רעיון טוב לכולם פה, קצת חופש וקצת מנוחה וקצת אפשרות להיות מסכנה מבלי להתבייש במסכנות, ועם היכולת לבקש עזרה בחופשיות, ואולי (כך חשבה והתביישה שהיא חושבת ככה) זה יעשה להם טוב, לזוגיות, או למשיכה, או לגעגוע, או בכלל, ואולי היא תתאהב ברעיון של להיות לבד (גם זו הייתה אפשרות, והיא החביאה אותה עמוק עמוק מאחורי כל הדברים שלא העזה לחשוב עליהם בכלל), ובכלל.
ולכן, כשראתה שמתן מהסס מול המילואים האלה, אמרה בפירוש "אני אשמח שתלך למילואים האלה, מתן, אני חושבת שזה חשוב," וכשהכתפיים שלו רפו לפתע ואיזה לחץ השתחרר, ידעה שאמרה את הדבר הנכון.
