הפרקליטות מחזיקה בידה את אחד הכלים החזקים והפוגעניים ביותר הקיימים במשטר דמוקרטי – הסמכות לחקור ולהעמיד לדין פלילי. גם בלי הרשעה, עצם החקירה וההאשמה בעבירה פלילית גורמת לפגיעה כבדה בשם הטוב, במוניטין ובמעמד החברתי והתעסוקתי. אפילו חשד להסתבכות פלילית משפיע על המעמד הציבורי של הנחקר ולפעמים אף מאלץ נחקרים לוותר על מועמדות לתפקיד ציבורי. גם אם תיק ייסגר בסוף, לעיתים אין דרך לתקן את הנזק הרב שנגרם לנחקר. התנהלות לא מבוקרת פוגעת גם בפרקליטות עצמה, ביכולת שלה להפיק לקחים, לתקן שגיאות ולזכות באמון הציבור.
הסרט המדובר של איילה חסון על פרשת גל הירש מספק תזכורת נוקבת בדבר חשיבות ביקורת אמיתית ואפקטיבית על הפרקליטות. הסרט מתאר כיצד גורמים במשטרה ובפרקליטות פעלו לסכל את מינויו של הירש למפכ"ל המשטרה. מבלי להיכנס לגופן של הטענות מצד הירש, הפרשה מדגישה שוב את הצורך בתיקון חוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות שנוסחו הנוכחי לא מאפשר לו למלא את ייעודו.
עקרון בסיסי בדמוקרטיה הוא שאין סמכות שלטונית ללא ביקורת אפקטיבית. מנגנוני הביקורת הקיימים חסרי שיניים. הפרקליטות נאבקה לאורך השנים בכל צעד ממשי שביקש להחיל עליה ביקורת אמיתית. ב-2014, הוקמה נציבות הביקורת על הפרקליטות ביוזמת שרת המשפטים ציפי לבני. הנציבות הייתה הגוף הייעודי הראשון שהיה אמור להעביר ביקורת מערכתית ופרטנית נגד הפרקליטות והיא הוקמה לאחר מאבק ממושך של נציגים מהאופוזיציה ומהקואליציה. לאחר הקמתה, הודיע ארגון הפרקליטים על סירובו לשתף פעולה, להעביר מסמכים או לקיים כל מגע עם הנציבות מתוך התנגדות לביקורת.
הפרקליטים התישו את השופטת הילה גרסטל בהתנגדויותיהם ובחוסר שיתוף הפעולה שלהם והיא התפטרה לאחר שנתיים בתפקיד הנציבה. לימים, גרסטל הסבירה כי הפרקליטות מסרבת לקבל ביקורת: "זהו גוף שיש בו משהו חולה – גם ברמה הניהולית וגם ברמה הערכית…". הפרקליטים הואילו בטובם לחזור להתייצב לדיונים ולבצע את תפקידם הציבורי רק כאשר השרה שקד ערכה שינויים במנגנון הנציבות, לפי דרישת הפרקליטים.
מאבק הפרקליטים הביא לסירוס סמכויות הנציבות בחוק שעבר ב-2016. כפי שהסביר הנציב האחרון, השופט (בדימוס) דוד רוזן, בראיון לקראת סוף כהונתו: "אם חוק הנציבות לא יתוקן, מוטב לסגור את הנציבות. חבל על המשכורות שמשלמים כאן לעובדים". לפי החוק בתצורתו הנוכחית, הנציב תלוי ביועמ"ש שמאשר את מינויו ומוסמך לבלום ביקורת נגד פרקליטים. למעשה, החוק מכפיף את הביקורת ואת הנציב למי שעומד בראש המערכת שעליהם לבקר.
ביקורת אפקטיבית על הפרקליטות אינה סוגיה של ימין או שמאל, כפי שהוכיחה הפעילות מכל צדי הקשת הפוליטית להקמת גוף ביקורת. ביקורת נועדה להבטיח שימוש ראוי וזהיר בכוח הרב שיש לפרקליטות אגב הליכים פליליים. חוק הנציבות היום אינו מאפשר קיום הביקורת, ואפשר שרוזן צדק – במצב הנוכחי אין הצדקה לקיומה, כי היא לא מסוגלת למלא את ייעודה. חייבים לפעול לתיקון מה שדרוש, ובין היתר להרחיב את סוגי התלונות שהנציב מוסמך לברר ואת הגורמים שיכולים להגיש תלונות, לבטל את התלות של הנציב ביועץ המשפטי לממשלה, ולהרחיב את סמכויות הביקורת גם כלפי מערך הייעוץ המשפטי, ולא רק כלפי הפרקליטות. כפי שפרשת הירש מלמדת, חסינות הפרקליטות מביקורת אמיתית היא רעה לשלטון החוק, לפרקליטים עצמם ולאזרחי מדינת ישראל.
