ביום ראשון מאוחר בלילה, בזכות תושיה ואומץ של תושב מיומן, הסתיים ברוך ה' ללא נפגעים אירוע חדירת מחבל לישוב שלנו – תקוע. כשהכול התחיל להירגע. הנוער חזר מהפארק (אחרי שמבוגרים אספו אותם בזמן האירוע לתוך מבנה), הקטנים נרדמו (עד שהתעוררו שוב מפחדים), הבתים נפתחו וחברה טובה אמרה לי: "איך בא לי משהו מתוק עכשיו". "יופי", עניתי לה והמשכתי "בדיוק עכשיו בכפר ממול השכנות הכניסו בקלאוות לתנור, אני בטוחה שיתנו לך אחת."
ממה שאני יודעת, בקלאוות לא מכינות את עצמן. מישהו שמאד שמח על כל פיגוע עומד במטבח להכין אותן. לכן לומר על כל מחבל שהוא "מפגע בודד" זה זלזול באינטליגנציה שלנו, האזרחים. אנחנו אולי תמימים, אבל לא אידיוטים. ועוד יותר מזה, זהו זלזול בערכו של האויב, שאולי צריך להבדיל, אבל כמונו גם הוא רואה את עצמו כיוצא מתוך חברה ונלחם בשמה למען כלל.
בטקס יום הזיכרון בשבוע שעבר, הכיתה של הבן שלי שרה על הבמה את השיר שכתב אריאל הורביץ על החייל שון כרמלי ה' יקום דמו. בתור אמא לארבעה בנים מיררתי בבכי כל השיר כמובן, אבל השורה שבכל זאת יישרה לי את הגב הייתה "שאין דבר כזה חייל בודד". זו מטרת השורה הזו – ליישר את הגב. לתת תמיכה ועוגן ומשמעות.
אפשר לומר בצורה חד משמעית שאם חיילינו שנפלו בקרבות לא היו מקבלים הכרה, כבוד ואהבה, ואם המשפחות שלהם לא היו מקבלות תמיכה רגשית, כלכלית ולאומית, לא היה קל כל כך לגייס את המחזור הבא. אבל אם יש משמעות והכרה יש המשך.
אולי אין לנו דרך לעשות מהפך גדול בכל התפיסות הבינלאומיות שכובלות את ידינו, ומעצבות את תפיסותינו. אבל כמה פרטים קטנים שההיגיון מכריח והן מתקבלות על הדעת אפשר להתחיל ליישם. לדוגמא: החזרת גופות.
וורן באפט אמר פעם: "אם נפלת לבור הדבר הראשון שאתה צריך לעשות זה להפסיק לחפור". אולי הוא לא אמר וזו אגדה אורבנית על שמו, אבל כנראה שזו עצה טובה בהשקעות ואולי גם בחיים. לתת למשפחות המחבלים את גופת האיש זה דלק למדורת השהידים. ככה אנחנו מעמיקים את הבור שאנחנו בו.
בדרך לבית הספר הבוקר אחד הבנים הקטנים שלי אמר: "בטח המחבל השתתף בהרבה הלוויות". "למה אתה חושב ככה?" שאלתי אותו. "כי הוא ראה שנותנים להם כבוד" הוא ענה. המשוואה של כבוד לאומי שווה דלק למאבק היא משוואה שגם ילד בן תשע מבין. הרי נשק למאבק לא היינו מחלקים להם (האומנם? אוסלו) אז למה דלק הגופות הוא לא שווה ערך? כי הוא לא נשק חם ישיר? לפעמים חום הלב וידיים חשופות או מגורזנות שוות יותר מנשק חם.
אולי הפעם בכפר ממול אין בקלאוות, כי המחבל ברוך ה' לא הספיק לרצוח יהודים באירוע הזה, אבל ה"גל" הזה כמו שאוהב ראש הממשלה להגיד במילה חסרת משמעות. גל קורונה, גל חום או גל טרור ללמדך שיש הרבה גלים בים, הוא לא "גל" ולא צריך להוריד את הראש ולחכות שיעבור. צריך להבין שהוא מסמל שינוי מגמה.
צעירים עם גשר בשיניים מצאו את המתכון היעיל ביותר לטרור: לא טיל מג'נין שהיה גורר פעולה צבאית נרחבת, לא מגה פיגועים סטייל מלון פארק ומסעדת סבארו שאפילו בבית הדין בהאג לא מצטלמים יפה, אלא "פיגועי בוטיק"- מחבל אחד שניים, הרוג אחד או חמישה, כך כל כמה ימים. הצלחה יפה במינימום מחיר. אולי הם קובעים את המוצר אבל אנחנו השוק ולכן אנחנו צריכים לקבוע את המחיר.
אי אפשר הכל אבל לפחות זה: כשאדם קם בבוקר בידיעה והסכמה שהוא הולך היום לוותר על חייו ולקחת עימו כמה יהודים שיספיק בדרך, הוא ומשפחתו צריכים לדעת שלסביבה שתומכת בו הוא לא ישוב, ושהיציאה מן הבית למקום הפיגוע בו הוא בחר הייתה דרכו האחרונה. אחרונה.
