(פורסם לראשונה בוושינגטון פוסט) – מיד לאחר נפילת ברית המועצות ב-1991 קרא המתנגד הוותיק למשטר הסובייטי ופעיל זכויות האדם ולדימיר בוקובסקי להעמיד לדין את מנהיגי המשטר הקומוניסטי. בוקובסקי טען שכפי שמשפטי נירנברג הוכיחו את הקשר בין האידיאולוגיה הנאצית לבין שלטונו הרצחני של היטלר, כך גם משפט פומבי של שליטי ברית המועצות ידגים את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין האידיאולוגיה הקומוניסטית הסובייטית לבין ההרעבה, הרדיפה, העינויים ומותם של מיליונים רבים.
כיום, כאשר פלישתו של ולדימיר פוטין לאוקראינה ואינספור עבירות אחרות של משטרו מתרחשות בהשראת האידיאולוגיה הסובייטית, אנו רואים כמה זה טרגי שדין וחשבון כזה מעולם לא התרחש.
כשנפל מסך הברזל, נראה היה לרגע קצר שמשפט כזה עשוי להיות אפשרי. הקג"ב נחלש באופן דרמטי ורבים מקציניו היו מוכנים לדבר. הארכיונים הסובייטיים נפתחו חלקית, ואיפשרו גישה לרישומים של דיונים בפוליטביורו. העם הרוסי עצמו היה פתוח יותר לביקורת על השיטה הקומוניסטית ממה שהיה אי פעם עד אז, או שוב.
אולם הרעיון מעולם לא נחל הצלחה, לא בקרב המעמד השליט הרוסי ולא בקרב האליטות המערביות, בין השאר משום שהיו גם טיעונים חזקים נגדו. ראשית, ברית המועצות החזיקה מעמד במשך 70 שנה, כלומר אלו האשמים ביותר בפשעים נגד תושביה נעלמו מזמן ולא היה ניתן להביאם לדין. ואינטלקטואלים מערביים רבים התאהבו ברעיון שהקומוניזם הרס את עצמו מבפנים, ללא צורך לירות ירייה אחת. הדמוקרטיה הליברלית ניצחה לבסוף; לא היה צורך במתן דין וחשבון ציבורי מורחב על ההתעמרויות של המשטר הסובייטי.
אולם כיום, ערכים דמוקרטיים ליברליים נתונים תחת מצור, ובאופן מדאיג ביותר באוקראינה. פוטין הוא בהחלט לא בולשביקי, אבל שלטונו מונע מאותה לאומנות אימפריאליסטית והתעלמות מזכויות אדם שהעניקו לברית המועצות את כוחה.
הלאומנות לא הייתה חלק מהאידיאולוגיה הקומוניסטית הסובייטית המקורית, שנשענה על הרעיון של אויב מעמדי – קפיטליסטים – שצריך היה למגר כדי ליצור חברה של שווים. עם זאת, יוסף סטלין הבין במהירות שמלחמת מעמדות אינה מספיקה כדי לגייס את העם הרוסי למאבק נגד פשיזם. הוא פנה אל האומה ככוח מלכד, הקים לתחייה את הצארים – הסמל המובהק ביותר לדיכוי הקפיטליסטי – כגיבורים לאומיים, ומחק מדינות וקבוצות אתניות שלמות בשם הגדולה הלאומית הסובייטית.
הרעיון הקומוניסטי של שלטון טוטליטרי והרעיון האימפריאליסטי הישן יותר של איחוד מחדש של אדמותיה ההיסטוריות של רוסיה התבררו כשותפות רבות עוצמה. בתי ספר סובייטים החלו ללמד גרסה מעוותת של ההיסטוריה הרוסית, כזו שהצדיקה את ההתרחבות של המשטר ומיסדה את זוועותיו.
מכיוון שלרוסיה מעולם לא הייתה גרסה משלה של נירנברג, ההיסטוריה הזו מעולם לא תוקנה רשמית. רק שנים ספורות לאחר נפילת מסך הברזל, דעת הקהל הפכה לנוסטלגית לסטליניזם. בעוד שבגרמניה לא עלה על הדעת לאחר מלחמת העולם השנייה להכריז על געגוע לימיו של היטלר, ברוסיה הפוסט-סובייטית, מפלגות שנשאו בגאון את שמו של סטלין עדיין זכו במיליוני קולות. העם הרוסי נותר לכוד במציאות מזויפת כי הוא המשיך להאמין בהיסטוריה מזויפת.
כשפוטין עלה לשלטון ורמז לכוונתו ללכת בעקבות מנהיגיה הגדולים של רוסיה, פיטר הגדול, קתרינה הגדולה וסטלין, הוא ידע שהעם הרוסי יבין אותו ויתמוך בו.
ההקבלות בין האימפריאליזם של התקופה הסובייטית לפעולותיו האחרונות של פוטין בולטות. בתחילת מלחמת העולם השנייה, הכריז סטלין על פולין כעל יצירה מלאכותית של הסכם ורסאי; טען שלברית המועצות לא הייתה ברירה אלא לפלוש אליה כדי להציל מיעוטים מדוכאים של אוקראינים ובלארוסים; וטען כי תושבי השטחים הכבושים הביעו את תמיכתם במעשה זה בהצבעה להצטרפות לברית המועצות.
לפני הפלישה לאוקראינה, הכריז פוטין שהיא יצירה מלאכותית של ברית המועצות; טען שרוסיה חייבת לפלוש כדי להציל את המיעוט המדוכא דובר הרוסית שם; ואמר שבחירות יאשרו את רצון העם האוקראיני לחזור לרוסיה.
העובדה שלא נערכו בחירות כאלה היא בזכות ההתנגדות האמיצה של האוקראינים לפוטין, ולא להתנגדות הפנימית של הרוסים לשלטונו. נכון שמאות אלפי אזרחים רוסים הלכו בעקבות מצפונם ונמלטו מארצם מאז החלה המלחמה. נכון גם שמיליונים נוספים הוכנעו באמצעות החוקים החדשים והדרקוניים של פוטין, הדומים לגרוע מכל בעבר הסובייטי. אולם פוטין לעולם לא היה מגיע כה רחוק אם האידיאולוגיה של אימפריאליזם וזלזול בזכויות אדם מתקופת ברית המועצות לא הייתה ממשיכה ליהנות מלגיטימציה בקרב הרוב שהולך ומושתק ברוסיה.
בלתי אפשרי לדעת אם פוטין היה בשלטון היום במקרה שאותם פשעים סובייטיים היו עומדים לדין, כפי שהפציר בוקובסקי. אך אין ספק שהאווירה הציבורית הייתה שונה. ג'ורג' סנטיאנה אמר שמי שאינם יכולים לזכור את העבר, מועדים לחזור עליו. רוסיה של היום מראה שמי שאינם מתעמתים עם אמיתות העבר נידונים להישאר קורבנו ולהפוך רבים אחרים לקורבנות בדרך.
