ברשימה הקודמת הבעתי את דעתי ביחס לגלובליזציה ולסכנותיה. טענתי שבגלובליזציה יש חטא, ושהיא מביאה עלינו גם עונש. מהחטא – נוח לכולם להתעלם. החטא הוא בכך שהמחיר הזול של המוצרים, פרי הגלובליזציה, הוא תוצאה של פועלים מסכנים העובדים במשכורות רעב, תוך סיכון בריאותם וחייהם, במדינות שבהן ערך המטבע המקומי נמוך מאוד.
העונש הוא שרבים מענפי הכלכלה בארצות המפותחות, שבהן צורכים את מוצרי הגלובליזציה, מאבדים את יכולת התחרות ונסגרים. תהליך זה יוביל עם הזמן לאבטלה המונית, ורבים לא יוכלו להשתלב מחדש בתחומים שיישארו רלוונטיים. גם אם נהיה אופטימיים ונניח שהמדינה תהיה מספיק עשירה כדי לפרנס ציבור מובטלים זה, ההסתמכות על "לחם חסד" מזיקה לאדם ולחברה. רבות נכתב על כך במחשבה היהודית לדורותיה, ובזאת עסקנו ברשימה הקודמת.
נתבונן על היחידה החברתית הבסיסית ביותר – המשפחה. המשפחה היא גם יחידה כלכלית, ומתקיימת בסוג של שיתוף כלכלי. אם נפרוץ את גבולות המשפחה, יחידה זו תיהרס. אפשר להביא כדוגמה גם את הקיבוץ הקלאסי, שאיננו עוד. הקיבוץ היווה יחידה שיכלה לעמוד במשימות חשובות, ואפשרה להעלות את רמת החיים של חבריה בהיותה יחידה סגורה ושיתופית.
אך מדוע נעיר מתרדמתם ישני עפר? פריצת המסגרת הכלכלית מתרחשת כיום לנגד עינינו. הגלובליזציה גוררת אותנו לכיוון של פריצת היחידה הכלכלית שהיא המדינה, שאמורה לדאוג לרווחת תושביה. איום הגלובליזציה מתגבר גם מכיוון נוסף, מהתהליך המתרחש כיום שבו המטבע הופך לאוניברסלי, בעיקר על בסיס מטבעות הקריפטו (ביטקוין וכדומה). תהליך זה עלול להרוס את יכולתן של המדינות לשלוט על שערי המטבע, ובכך לשמור על יכולת הקנייה של מוצרים בסיסיים גם במדינות עם כלכלה חלשה יותר.
מדינה אחת, שני מטבעות
מה האלטרנטיבה? בכמה מדינות, הימין הפוליטי ההולך ומתחזק מבין סכנה זו ומנסה להגביל את השפעת הגלובליזציה כדי לתת עדיפות למשק המקומי. כך למשל, הימין במדינות אירופה שואף להקטין את השותפות באיחוד האירופי ואף להתנתק ממנו לחלוטין. אולם ברור שאת הגלגל אי אפשר לסובב לחלוטין לאחור. פעם חשבתי על פתרון מסוים, ונראה לי שהוא עדיין יכול להיות רלוונטי בצורה זו או אחרת. המדינה יכולה להתנהל עם שני מטבעות – אחד גלובלי ואחד מקומי, כאשר האזרחים יקבלו חלק ממשכורתם במטבע מקומי כזה. המטבע המקומי ישמש לסחר רק בתוצרים מקומיים, וכך יאפשר את ההצלה והמשך הקיום של ענפי כלכלה שאחרת אין להם זכות קיום בכפר הגלובלי, ובכך גם יציל מקומות עבודה רבים.
במשך שנים התלבטתי וחשתי לא נוח עם עניין מסוים בהלכה היהודית. ההלכה מתקשה לטפל ולהכיר במושג של ישות משפטית כמו חברה בע"מ. נער הייתי וגם זקנתי, ויום אחד ראיתי שיש בסירוב זה מעשה חכמה. הבנתי שישויות משפטיות־כלכליות אלו מהוות חטא פילוסופי של הפיכת המופשט למוחשי, ושל הפיכת ישות משפטית לישות ריאלית. מה מהותה של חברה בע"מ? האדם יוצר גולם משפטי, ומסתתר מאחוריו עם אחריות מופחתת.
הגלובליזציה מתחה זאת עד הקצה. היא יצרה גלמים עצומים, גופים כלכליים וחברות ענק רב־לאומיות. אלה הם גופים רבי עוצמה, גלמים שקמו על יוצרם, וכמו בספרי המדע הבדיוני יש להם חיים משל עצמם והם משרתים ומעצימים את עצמם על ידי בני אנוש. מטרתם היא אחת – מקסום רווחיהם ושערי מניותיהם. משכורות העתק למנהלים ולדירקטורים אינן אלא שוחד, שבעזרתו מצליחים גלמים אלו לדאוג להתרחבותם והתעצמותם. הם גם עושים ככל יכולתם לשעבד אותנו כצרכנים שלהם, ומפתחים לשם כך אלגוריתמים של בינה מלאכותית. ההשלכות המוסריות אינן חשובות. כל עוד הם יכולים להמשיך ולהגדיל את רווחיהם הכול בסדר, יהיה המחיר המוסרי אשר יהיה.
הדבר מזכיר לי את דבריו של רש"ר הירש באגרות צפון (אגרת חמישית), שם מתאר הוא את האדם השוכח את ייעודו עלי אדמות ומסתכל על סביבותיו מתוך "שאיפתו לקניין, להנאה ולגילוי תוקפו". כתגובה לכך האדם "הופך מעתה לעבד הנמצאים, אשר מידם מדמה הוא לקבל את ברכת הקנין וההנאה וכורע ברך לפני היצורים". האדם הרוצה לשלוט הופך משועבד.
לדעתי חברות הענק, המפלצות העל־לאומיות הללו, משעבדות את האדם ועתידות לשעבדו עוד יותר. לחברות גלובליות אלו אין נאמנות כלשהי מלבד לעצמן. הם יפנו תמיד למקום שבו ניתן להעסיק אנשים יותר בזול, ועם כמה שפחות מגבלות מוסריות וזכויות עובדים – כל זאת כדי להגדיל את רווחיהן ולהתעצם. כמובן אין הן מביאות כלל בחשבון פגיעה בארץ המוצא. גם בארצנו עדים אנו לכך שמפעלים נסגרים ועובדים רבים מפוטרים, כשהייצור והפעילות הכלכלית הועברו לחו"ל.
בין מוצרים לשירותים
אולם חושב אני שתהליכים אלו העוברים על העולם יכולים גם להביא אותנו לכיוונים חדשים, אולי טובים יותר. ההגות היהודית הקלאסית קיבלה את אחת ההבחנות היסודיות של אריסטו, בין שלש פעילויות אנושיות שונות. אכנה אותן במילים הלועזיות: התיאורטי, הפרקטי והפרודוקטיבי. בעברית הפילוסופית של ימי הביניים השתמשו במושגים: העיון, המעשה, ומלאכת מחשבת.
שלוש הפעילויות טובות וחשובות. בהגדרות אלו ישנה הבחנה עקרונית וחשובה בין ה"מעשי" ובין ה"פרודוקטיבי". שניהם תוצאות של הפעילות האנושית, אלא שהפרודוקטיבי משאיר אחריו "מוצר", בעוד שהפרקטי מתבטא בעצם הפעילות אך איננו מפיק מוצר. הכלכלה הגלובלית שמה את הדגש על קונספציה של מוצרים, שאותם אפשר למכור בכל מקום. הפעילות שבגדר ה"פרקטי" הופכת לבזויה. זהו אות הקלון שבענף ה"שירותים". תוצר ניתן למכור בכל מקום, אך טיפול בזקן או באדם עם צרכים מיוחדים – לא. ולכן בעולם הגלובלי הם הופכים לחסרי חשיבות כלכלית. סיעוד החלשים שאינם שייכים לעשירון העליון הופך למעין צדקה שהחברה מרשה לעצמה להפריש, תוך חריקת שיניים, וכיום הדבר נעשה בעיקר תוך הסתמכות על כוח אדם ממדינות תת־מפותחות.
הקדמונים חשבו דווקא שמה שהופך אותנו למאושרים נמצא בפעילות של הקטגוריות הפרקטי והתאורטי, פעילויות שאותן החברה העכשווית זונחת. המוצרים והנוחות שהגלובליזציה מביאה איתה יכולים אכן ליצור סביבה נוחה יותר לחיים ולהעלות את רמת החיים, אך לא יותר מכך. את התוכן והמשמעות הם לא יביאו. המשמעות תימצא אולי דווקא בפעילות האנושית שיש עימה משום חסד, וגם בפעילות מהסוג העיוני־תיאורטי, שגם היא הולכת ונעזבת בעולם של גלובליזציה.
