החיכוך האלים בין השחקן ויל סמית לקומיקאי כריס רוק בטקס פרסי האוסקר, כאשר סמית הכה את רוק בתגובה לבדיחה פוגענית, כמעט השכיח מלב את הסרט הזוכה, "קודה", המספר את סיפור חייה של בת לשני הורים חרשים־אילמים. גם אני הייתי שוכח מן הסתם, לולא הגיע לידי "רחוקצר", הספר החדש של יהושע גרינברג. בעולמו הדיסטופי איבדו בני האדם את היכולת לדבר, והם מסוגלים לתקשר זה עם זה רק בהתכתבויות על גבי מסכים.
זה לא עולם רחוק במיוחד: אני מביט עכשיו בטלפון הנייד ורואה שאתמול קיימתי בו שמונה שיחות טלפון קוליות ויותר מארבעים התכתבויות בוואטסאפ. שלא לדבר על דוא"ל ומסרונים ושאר רשתות חברתיות. הבעיה היא שזה לא טבעי לשפה שלנו. שפה היא קודם כול דיבור, מקצב, ניגון. גם כשאנחנו קוראים טקסט כתוב, המוח מתרגם אותו למעין דיבור פנימי. וכשאנחנו נוטשים את הלשון המדוברת לטובת הלשון הכתובה, חלקים יסודיים מן המבע האנושי הולכים לאיבוד. ולאט־לאט, כפי שהספר ממחיש יפה, אנחנו מתנתקים מן המילים שלנו.
הפתרון שמוצאים גיבוריו של גרינברג הוא פתרון יוצא דופן: הם מתחילים לשוחח זה עם זה בשפת הסימנים. מה שמחזיר אותנו אל "קודה". הסרט שזכה באוסקר אינו סיפור מעורר רחמים של משפחת חרשים אומללה. ההפך. זהו סרט של געגוע לעולם הלא מילולי של החירשות. באחת הסצנות פונה אליה בן זוגה של הגיבורה ואומר לה בטבעיות: איזה כיף לך שיש לך משפחה נורמלית. היא מסתכלת עליו המומה, מתקשה להבין מה בדיוק נורמלי בשני הורים חרשים־אילמים. אבל הוא לא מתבלבל, ומסביר: יש לך שני הורים שמתקשרים זה עם זה, שמתעניינים זה בזה, אין לך מושג בכלל כמה זה נדיר.
אי אפשר לדבר בשפת הסימנים או לקלוט אותה תוך כדי צפייה בטלוויזיה או דפדוף בטלפון הנייד. אי אפשר למלמל אותה בלי באמת להיות בה
ולאט־לאט מתברר שסוד הקשר הוא שפת הסימנים. שפה שאי אפשר לדבר בה או לקלוט אותה תוך כדי צפייה בטלוויזיה או דפדוף בטלפון הנייד. אי אפשר למלמל אותה בלי באמת להיות בה. כשהגיבורה מתבקשת לתאר מה עושה לה חוויית השירה, והיא מתקשה להביע את עצמה במילים, היא משתמשת בשפת הסימנים. וכשהיא מגיעה לאודישן ומרגישה קצת מנותקת מהטקסט, היא מצליחה להתחבר אליו מחדש כשהיא מלווה את עצמה בשפת הסימנים.
המילים שלנו – טוענות שתי היצירות, כל אחת בדרכה – הולכות ומאבדות הקשר. ואנחנו נדרשים לחזור למקומות קמאיים יותר כדי ליצור תקשורת. אולי שווה לציין שלימוד שפת סימנים תורם, לדעת פסיכולוגים, להתפתחות רגשית תקינה, כמשקל נגד לעולם הדיגיטלי. ונדמה שהמקום ההולך וגדל שלה במרחב הציבורי מגיע לא רק מהדאגה (החשובה בפני עצמה) לכבדי שמיעה, אלא גם מאיזו תשוקה נסתרת לרובד ממשי יותר של שיחה.
ב"מוסריות", ספרו האחרון, תיאר הרב יונתן זקס תופעה מתועדת של בני נוער רבים שמעדיפים לתקשר בהודעות כתובות ולא באופן אישי, גם אם הם אחים שנמצאים יחד באותו הבית. הם עושים זאת, לדבריהם, משום שהתקשורת האישית מעוררת בהם אי נוחות. מחקרים מראים שהתוצאה היא ירידה ניכרת באמפתיה ובכישורים החברתיים לעומת דורות קודמים.
אתם יודעים מה, אולי בעצם לא נצליח להתחמק מן התקרית ההיא של ויל סמית וכריס רוק. בלי להיכנס לשאלה אם יש או אין הצדקה למעשיו, ואם מותר להשתמש באלימות פיזית בתגובה לפגיעה מילולית, שווה להתבונן במשמעות התרבותית של הרגע הזה, שהסעיר את תרבות המערב כולה במשך שבועות. "למה לא הגבת באופן מילולי?", הייתה הטענה שהופנתה שוב ושוב כלפי סמית. "יכולת לנזוף בו, לגעור בו, אפילו לקלל; אבל למה להרביץ?".
אך מתברר שבאותו רגע המילים בגדו בו, בסמית, אמן הדיבור והמשחק. הוא איבד את היכולת לייצר במילותיו תקשורת אמיתית. וכשהיה לו משהו חשוב להגיד, האפשרות היחידה הזמינה לו הייתה הסנוקרת ההיא, שהרעידה בצדק את אמות הסיפים של עולם התרבות והמחישה אילמות עמוקה ורחבה הרבה יותר מזו של משפחת החירשים ב"קודה".
